תמי ארד, אשתו של הנווט הנעדר רון ארד, כתבה מכתב מיוחד לציון יום השנה החמישי לחטיפתו של החייל השבוי גלעד שליט.
"חמש שנים שעם ישראל נחלק לשני מחנות. המחנה שמאמין ששחרור מחבלים בעסקת חילופי שבויים הוא אסון לעם ישראל, והמחנה שגורס שכוח ההרתעה של מדינת ישראל לא יקום או ייפול על כתפיו של חייל בודד, או על ידיהם של אלף רוצחים. זה לא סוד שאני נמנית על המחנה השני, המחנה שממאן לקבל את השבי כברירת מחדל".
"חמש שנים שעם ישראל נחלק לשני מחנות. המחנה שמאמין ששחרור מחבלים בעסקת חילופי שבויים הוא אסון לעם ישראל, והמחנה שגורס שכוח ההרתעה של מדינת ישראל לא יקום או ייפול על כתפיו של חייל בודד, או על ידיהם של אלף רוצחים. זה לא סוד שאני נמנית על המחנה השני, המחנה שממאן לקבל את השבי כברירת מחדל".
"ההבדל ביני לבין מתנגדי העסקה, החרדים לגורלו של עם ישראל בשל שחרור רוצחים, הוא שאני התבוננתי במו עיני בהתנפצותה של התקווה. כאשר ישי, הטייס שטס עם רון, חולץ שעות אחדות אחרי הנטישה והגיע לדירה הקטנה שלנו בשיכון המשפחות ברמת דוד, פניו אמרו ייאוש. אווירת נכאים שרתה בדירה באותן שעות. מעטים האמינו שרון נטש בחיים".
"לימים כשקיבלנו את אות החיים הראשון מרון, אחת התמונות עם הזקן השיעי, שנתבקשתי לשמור זמן ארוך בסוד גדול מטעמי המשא ומתן שלא בדיוק התנהל, נשלחה לביתי עוגה ענקית ממפקד הבסיס דאז. התרגשנו בחדרי חדרים עד דמעות. היה זה יום חג. יום הולדת שני, האמנו בנאיביות אופטימית. שוכנעתי שהתמונה המיוסרת שהגיעה מרון היא תעודת ביטוח. 'שלא תעזי לבכות על הזקן והעיניים הנוגות. הוא חי', נזפו בי הקרובים. אכן הוא היה בחיים. שבוי, עצוב אבל חי".
"התמונות שהגיעו מאוחר יותר, המכתבים והיומן המחישו את חייו המסויטים בשבי, ולא היה לי מושג שמדובר בחלק הקל. לאחריהם בא השקט שהתמתח לידי ניתוק מוחלט וביטא בבוטות בלתי מתפשרת את נעדרותו. נעדרות נצחית שהחלה בתקווה גדולה והסתיימה בריק של 25 שנים".
"גם מתנגדי העסקה לא מאחלים לגלעד את גורלו של רון אבל הם, ברצונם, יכולים להדחיק את רון לפינות חשוכות. לי אין את הפריבילגיה לעצום עיניים כי כשאני עוצמת אותן אני רואה אותו. שבוי ומובס ואיננו. כשאני שומעת את הקולות המצדיקים את הקרבתו של גלעד למען מדינת ישראל, ואת אלה המחזקים את ראש הממשלה בסרבנותו, ואת מי שמאחל לגלעד שישוב הביתה במהרה בדרך נס, אני עצובה".
"מעט מאוד אנשים מושלכים לסיטואציה שבה חיים אביבה ונועם כבר חמש שנים. מעט מאוד אנשים נאלצים להתמודד עם סקרים של בעד ונגד החיים של בנם. מעט מאד אנשים היו מקבלים בהבנה את צרכיה של המדינה להקריב את בנם בעודו בחיים למען בטחונה", סיכמה תמי ארד, אשתו של הנווט השבוי.