"הרי כמה שלא ננסה לברוח, תמיד נגלה שהעבר הדתי שלנו עדיין נוכח בחיי היומיום- בשפה, בתפיסת העולם, אפילו בקשרים האישיים. .. אנחנו גם תמיד נזהה דתל"ש אחר, כי סימני הזיהוי שלנו מובהקים: אופן הדיבור, אולי גם ההומור ושפת הגוף, וכמובן-השם הפרטי".
פוריה גל גץ, (נכדה של...), דתלשי"ת בעצמה, יצאה לבדוק את ההבדלים בינה לבין חבריה החילוניים. בסדרת ראיונות עם דתלשי"ם נוספים היא מנסה לברר לא רק איך הגיעו לשם ומדוע עזבו, אלא גם מה הקשר שהם עדיין מקיימים עם העולם הקודם.
נדמה שמאז ספרו של פרופ' פישרמן ממכללת "אורות ישראל", "דור הכיפות הזרוקות", בו ניסה לנתח את נסיבות עזיבתם של צעירים את הדת, לא נכתב ספר שעוסק בנושא זה מכיוון של ראיונות.
הפעם, הכותבת היא נוגעת בדבר, אך השאלה החוזרת לאורך כל הספר היא פחות על עזיבת הדת ויותר על עזיבת החברה הדתית לאומית. המרואיינים מתייחסים לשאלות על היחס לאלוקים, להלכה, לרבנים אך גם לפוליטיקה- (מזדהים עם ימין/שמאל) ולמניירות של דתיים (לא מצליחים להפסיק לנשק את המזוזה או להגיד בעזרת ה').
בנוסף לחתך המרואיינים המגוון (בני פחות מ30 ועד בני 60), פנתה גץ גם לח"כ אורי אורבך, לרב יובל שרלו, לפרופ' פישרמן שחקר את תופעת "הדתלשים" ולאיש הטלויזיה אודי ליאון, כדי לשמוע מה דעתם של הדתיים על התופעה, סיבותיה, יתרונותיה והיחס של ההורים והסביבה אליה.
הנקודה הבולטת בספר היא כי הדתלשי"ם הם תת מגזר שנמנע מלהגדיר את עצמו כחילוני במכוון. בספר מוזכרים ההבדלים בין מי שהוגדרו בזמנם כ"מתפקרים" ונמנעו מלהתייחס רוב חייהם לעברם הדתי (אדם ברוך וישראל סגל למשל), לעומת בוגרי תקופות מאוחרות יותר המרגישים כי חינוכם הדתי מהווה ערך מוסף לנסיון החיים שלהם ואינם מתביישים בו. בוגרי התקופה המאוחרת המצהירים על עצמם כדתלשי"ם, כך עולה מהספר, לא התנתקו לחלוטין מהדת אלא ממשיכים לשמור על קשר. לא פעם החיבור לדת הוא שותפות לצדדים החווייתיים או המשפחתיים שלה, וכחלק מהשדר אותו מעבירה המשפחה - שהם עדיין רצויים בחיקה.
הספר כתוב בצורה קלילה, זורמת ומגוון בשאלות למרואיינים השונים, אך בכל זאת חוזר יותר מדי על נושאים מוכרים (היחס לשבת, פוסט רצח רבין ועוד).
עם המסקנות ניתן להתווכח, אך החשיפה של עולם פנימי מלא התלבטויות בלי לחשוש מאיך הם נראים - על כך הערכתי לכותבת ולמשתפי הפעולה איתה.