מיכל פרץ, שאיבדה את חברתה הטובה רותי פוגל, שנרצחה עם בעלה ושלושת ילדיה באיתמר, יצרה סדרת סיפורים על רותי, אישיותה ואמונתה. הסיפורים שנאספו מחברותיה הטובות שוזרים את סיפור חייה של רותי החל מתקופת הילדות המשותפת, הנערות, רותי כרעיה וכאמא ועוד. סיפור שלישי בסדרה מוגש לכן הגולשות וגם לכם הגולשים.
לא מפנות עורף
ינואר 1991, כיתה ט' אולפנת צבי"ה.
"שמעת?", רותי הרימה אליי טלפון בבוקר שאחרי האזעקה הראשונה, שהקפיצה את כל תושבי ישראל באמצע הלילה, "ביטלו את הלימודים בארץ בגלל המלחמה, עד להודעה חדשה!", היא קראה בתרועת ניצחון. קריאת "נחש צפע" המתכתי שבקעה מתוך הרדיו הדולק, ומיד אחריו צפצוף הסירנה הצורמני שעלה וירד, הזניקו אותנו בלילה הקודם מהמיטות מבוהלים וטרוטי עיניים.
"יש!!", קפצתי, "רוצה לבוא אלי?". חודשיים קודם עברנו דירה מקריית משה, לקטמון הישנה. אימי שכרה דירה באחד משלושת הבניינים הגבוהים ברחוב אלרואי 5, והדבר הכי משמח בכל המעבר הזה, היה, שהתקרבתי משמעותית לרותי- שרק שנה קודם עברה עם משפחתה לשכונת ארנונה הסמוכה. "מעכשיו אני אוכל לבוא אליך גם בשבתות אחרי הצהריים", היא הבטיחה ברגע שעברנו, וקיימה.
מי היה מאמין שכך פתאום באמצע שנת הלימודים, יומיים לפני המבחן הענק בהיסטוריה, ושבוע לפני מועד הגשת העבודה בהלכה, נזכה לחופש לתקופה לא ידועה.
בסדר, לא בדיוק חופש, אנשים מסביבי קצת בהיסטריה, הרדיו והטלוויזיה משדרים ללא הפסקה התראות מפני התקפה כימית על ישראל, וירושלים הפכה לפתע לעיר הכי מבוקשת בכל הארץ. אפילו סבא ודודה טובה הגיעו אלינו, ואני נאלצתי לפנות את חדרי לדודה, שהפך גם לחדר אטום, ולעבור לסלון.
שני מדפים פיניתי מבגדי החורף בארון הבגדים שלי לטובת הררי קופסאות שימורים שאמא קנתה בסופר בעוד אחת מהתקפת הקניות שלה, שלא היו שונות משאר הסובבים אותנו. הרי ברדיו ביקשו מכל התושבים להצטייד במלאי מזון יבש, שירותים כימיים, גלילי דבק מסקינטייפ רבים לאיטום החלונות, וערכות מגן תקינות.
"זה קצת בעייתי שרותי תבוא אליך עכשיו", קראה אמא מהמטבח, שם האזינה לחדשות ברדיו, "ביקשו מכל התושבים להישאר קרוב לאזור מגוריהם, למקרה שיהיה מטח טילים".
"אמא שלי מרשה לי לבוא", שמעתי את רותי כעבור רגע מעברו השני של הקו, "שאלתי אותה והיא אמרה שאנחנו גרות באותו אזור..", היא הוסיפה, "זה בסדר שאשאר לישון אצלך?".
"ברור, רק אל תשכחי את ערכת המגן..", צחקתי.
"אז מה נעשה?", רותי שאלה למחרת בעשר בבוקר אחרי שהספקנו להתפלל ולראות שני פרקים ברצף של 'זהו-זה במפרץ', "אני מכבה, המכשיר הזה עושה לי כאב ראש", היא קמה מהספה ולחצה על כפתור הטלוויזיה.
"באמת, מיכל, בואי נחשוב רגע יחד", היא קפצה חזרה לספה וסיכלה זוג רגליים, "אנחנו עומדות להעביר ככה עוד מי יודע כמה ימים, צריך איזו תכנית".
"תכנית? לא חסר כאן תכניות", משכתי לידי את העיתון, "יש תיכף 'צער גידול בנות', ובארבע 'דגראסי'".
"לא התכוונתי לכאלה תכניות", היא שלפה מידי את העיתון, "שנייה, יש לי רעיון", היא קמה לפתע, הלכה לכיוון המטבח, פשפשה בכמה מגרות וחזרה לסלון כשהיא אוחזת בדפים ועפרונות.
"כל אחת עכשיו כותבת כמה רעיונות איך להעביר את החופש, לא כולל המסך הזה", היא לכסנה מבטה לכיוון הטלוויזיה, "יאללה?".
"יאללה!", הזדקפתי ממקום מושבי על הספה הרכה, לקחתי מידה את הדף והעיפרון, והתחלתי לכתוב.
(טיול אופניים ברחבי השכונה ולאורך עמק רפאים, אירובי עם שירים מקפיצים בטייפ, להכין פשטידות חלביות טעימות, להתקדם עם העבודה בהלכה..)
"יש לי רעיון!", היא קפצה לרגע מהספה, "מה דעתך על התנדבות?".
"מה זאת אומרת?".
"שנתנדב, שתינו יחד, נחפש מקום, כאן באזור, שאמא שלך לא תדאג יותר מידי, ונתנדב בו".
"מה, סתם כך? איך נעשה זאת בדיוק?".
"תביאי דפי זהב", והיא כבר דפדפה במהירות, "נחפש בתי חולים, בית הילד...את מכירה פה איזה מקום שאפשר להתנדב בו?", היא חשבה לרגע ואז קראה, "יש לי!".
"מה?".
"יש בית אבות אחד, בשכונת פת, זה כמה דקות מכאן. רוצה שנרים אליהם טלפון ונשאל אם הם מחפשים מתנדבות?".
"אז זו התכנית שלך? חשבתי יותר על לנצל את החופש הזה, לעשות טיול אופניים, לרובע למשל".
"ברור, זה לא סותר, אפשר להתנדב שם כל בוקר עד הצהריים, ומהצהריים, טיול אופניים", היא חיכתה למבטי המאשר ומיד החלה לחייג את מספר הטלפון מתוך הספר.
"שלום, זה בית אבות? רצינו לברר מי אחראית על המתנדבות?", היא שלחה אליי מבט שנמהלו לתוכו מבוכה והחלטיות גם יחד, "פשוט אני כאן עם חברה שלי ורצינו להתנדב אצלכם..בנות 15..כן, ואנחנו עכשיו בחופש, יש לנו המון זמן..מחר? בתשע? מצוין, תודה רבה". והיא הניחה את השפופרת במקומה, נשמה לרווחה ושלחה אלי חיוך.
וואו, לא הצלחתי לומר, לי זה היה לוקח שבוע לפחות, להחליט איפה אני רוצה להתנדב, אם בכלל..
"שלום", פתחה רותי בטון מהסס כשעמדנו נבוכות ביום למחרת בפתח בית האבות הקטן, מול אישה גבוהה עם שיער מתולתל שופע, "את איריס? אני דיברתי איתך אתמול בטלפון בקשר להתנדבות".
חייכנו אליה שתינו ופסענו בעקבותיה לאולם מרווח בו ישבו קשישים רבים סביב שולחנות, עליהם היו פזורים חוטים, חרוזים בגדלים שונים ומספריים. חלקם היו שקועים בתוך כיסא גלגלים שנראה גדול למידותיהם, לצד כמה מהם היה מונח מכשיר הליכה, המדריכה עברה בין השולחנות והדגימה, וחוץ מדיבורה הקולני, שרר שם שקט כבד..
"יש עכשיו חוג מלאכה, כל אחת מכן יכולה להצטרף לאחד השולחנות, ולעזור", פנתה אלינו איריס, "זו פעם ראשונה שאתן מתנדבות?", היא העבירה מבטה בינינו.
"כן".
"לא".
ענינו יחד.
"אני מתנדבת בגן ילדים לחינוך מיוחד, "אדישור", במסגרת מחויבות אישית מטעם בית הספר, ", סיפרה רותי.
"יפה מאוד, הנה, אתן מוזמנות להתחיל, בהצלחה, ואני פה במשרד למקרה של שאלות". והיא נפרדה מאתנו והתרחקה לכיוון היציאה מהאולם.
במהלך השעתיים הבאות, בעודי עוזרת לאנשים בשולחני בהכנת השרשראות, הבחנתי ברותי בשולחן שמולי, שקועה בשיחה עם הנשים המבוגרות שהקיפו אותה, מדברת בקול רם, מהנהנת בחשיבות, צוחקת.
איזו סבלנות יש לה, והיא אפילו לא עושה את עצמה, היא באמת נראית לי מרותקת לשיחה.
"רוצה לזוז?", נעמדתי מולה. הרעב התחיל להציק, וגם קצת השעמום, "הי, לא הכנתם אף שרשרת!", הבטתי בחרוזים הרבים שהיו פזורים על השולחן.
"תכירי", היא פנתה בקול לישישה שישבה מולה בכיסא הגלגלים ולא התיקה מבטה מידידתה החדשה, "זו חברה שלי מיכל, וזו", היא עברה אלי ואחזה בעדינות בידה של הישישה, "זו גברת ווייס".
"את לא תאמיני איזה סיפור חיים יש לאישה הזו", היא נעמדה מולי ואמרה בשקט, "ספר היסטוריה חי".
"טוב, אנחנו נחזור מחר בע"ה", היא רכנה לעבר גב' ווייס, "ואני מחכה לשמוע את המשך הסיפור". רותי הושיטה לה את ידה השנייה וגב' ווייס לחצה אותה בחום בין שתי כפות ידיה, באיטיות, בזמן שעיניה הבורקות לא משו מפניה של רותי דקה ארוכה.
"היה כיף, לא?", רותי פתחה אחרי שפסענו בדממה לכיוון היציאה מבית האבות.
"כיף?", גבותיי התרוממו בפליאה, "זה.. מצווה..".
"כן, אבל זה כיף. כיף לדעת שעשינו משהו משמעותי, יותר מאשר סתם לרבוץ ולהעביר את היום, לא?".
"כן, נכון... אז מה עושים מחר?". שאלתי.
"מחר? טיול אופניים!". היא פסקה.
"מה, באמת?", התלהבתי.
"ברור, מיד אחרי שנצא מפה, אז קבענו בתחנה בתשע?".