בשבועיים האחרונים ראינו טלטלה קשה מאוד בשווקים הפיננסים בעולם ובארץ וגם מהומות קשות מאוד באנגליה, עם התפרעויות של מהגרים ומחלקים מסויימים של המעמד הנמוך. יש כמה הרוגים, פצועים והרבה נזק לרכוש. הסדר הציבורי קרס. וכמובן שמחאת האוהלים נמשכת.
לכאורה, אלו אירועים ללא קשר האחד עם השני. אבל לא כך הם פני הדברים וזה מתקשר באופן ישיר לתגובה של אחד המגיבים על מאמרי משבוע שעבר, אהרן אריאל לביא. אני מצטט כאן את אהרון:
"דיון כל-כך שטחי בבעיה כל כך מורכבת כבר הרבה זמן לא ראיתי. כאילו כל העולם מתנהל באופן דיכוטומי בין קומוניזם לקפיטליזם ואנחנו עדיין במלחמה הקרה. יש אינספור אפשרויות מורכבות לניהול הכלכלה והפוסט פה לא מגרד אותן.
אחת הדרישות (של המפגינים כנראה), למשל, הנה לשנות את תמהיל המיסוי ולהוריד מסים עקיפים על חשבון העלאת המסים הישירים ומס החברות - זה לא להגדיל את העוגה ולא לנפח את המנגנון, אלא לשנות את מקורות המימון. הדרישה הנה להגיע לממוצע ה OECD ביחס בין מסים עקיפים לישירים, או שאולי גם מדינות הOECD חשודות בקומוניזם?"
אכן אהרון, העלת נקודה חשובה וראוי מאוד להתייחס אליה. באמת לא אמרתי שמדינות אירופה הן קומוניסטיות, זה בוודאי לא נכון. בסיס הכלכלה של כל המדינות המערביות היום הוא הקפיטליזם, ואת זה כתבתי במאמר הראשון שלי בבלוג הזה.
אבל כפי שכתבתי אז, המדינות המערביות הינן גם סוציאל-דמוקרטיות, כולן, ברמה כזו או אחרת והשאלה היא עד כמה. מי שעוקב אחרי הבלוג הזה יודע שאני סובר שככל שנהיה פחות סוציאל-דמוקרטים ויותר חופשיים, כך ייטב לנו. זה מהות הדיון, ובאמת לא דיון אנרכרוניסטי בין קפיטליזם לקומוניזם, דיון שב"ה הוכרע בכמעט כל העולם לטובת הקפיטליזם ובמקומות המעטים בהם הדיון לא הוכרע, כמו צפון קוריאה וונצואלה, אנחנו לצערנו רואים את התוצאות.
אלא מה? התגובה של אהרון מניחה של מדינות ה OECD מנהלות מדיניות טובה שראויה לחיקוי. מי שעוקב אחרי מה שקורה בשווקים יודע שאנחנו בעיצומו של תהליך ענישה של המדינות המופקרות מבחינה תקציבית, כמו יוון, אירלנד, פורטוגל, ספרד, איטליה, ארה"ב, ועכשיו אפילו אולי צרפת, מה שדחף השבוע את הנשיא סרקוזי לדרוש מהשרים שלו קיצוצים נרחבים בתקציבי משרדיהם. מדינות נוספות גם בדרך, ומקור הבעיה היא ההוצאות הממשלתיות שיצאו מכלל שליטה.
ולמה הן יצאו מכלל שליטה? בגלל מדינת הרווחה המנופחת. במילים אחרות, אנחנו בעיצומו של משבר אמון ביכולת לקיים לאורך זמן את מדינת הרווחה ברוב מדינות ה OECD. אם יורדים ברזולוציה ובודקים את מרבית מדינות ה OECD, רואים שיש שם, מלבד גרעונות מפחידים, גם אבטלה גבוהה. במדינות רבות נוצרה שכבה גדולה של בטלנים נתמכים על ידי המדינה, כמו באנגליה.
האבטלה היא תוצאה של גורמים רבים, בעיקר רגולציה נוקשה מאוד של שוק העבודה, כמו שכר מינימום למשל, אבל היא גם תוצאה ישירה של מיסוי גבוה על העבודה, מה שמייקר את עלות כח האדם. זה בולט מאוד בצרפת (27% אבטלה בקרב הצעירים וממוצע של כ-10% אבטלה לאורך 40 השנים האחרונות) ובספרד, עם 20% אבטלה ולמעלה מ-40% אבטלה בקרב הצעירים. במילים פשוטות, ככל שמטילים יותר מיסים על העבודה, המעסיקים, כלומר החברות העיסקיות, צורכים פחות עבודה, ויש יותר אבטלה. נראה לי לא קשה להבין במיוחד.
מדינת ישראל באמת הבינה את זה מזמן וניסתה להקטין ככל שניתן את עלות המיסוי על העבודה על ידי הקטנת מס החברות ומס הכנסה, שירדו מאוד בארץ בעשור האחרון. ומה התוצאה? למרות המשבר העולמי, ולמרות ההתערבות הממשלתית המוגזמת ביחסים בין העובדים למעסיקים, שיעור האבטלה נמצא בשפל של כמעט כל הזמנים (5.7%) והשתתפות האוכלוסייה בכח העבודה במגמת עלייה מתמשכת, בניגוד גמור למה שקורה באירופה ובארה"ב.
אלא שצריך לממן את מדינת הרווחה ואת שאר הבזבוזים, ולכן הוסטו המיסים לכיוון של מיסים עקיפים, ומכאן המחאה. אבל הפיתרון אינו בחזרה למיסים על העבודה, שיעלו מחדש את שיעור האבטלה, אלא בהמשך קיצוץ ההוצאה הממשלתית, מה שיאפשר קיצוץ גם במיסים עקיפים וגם במיסים ישירים ויקל על הציבור.
ומה הקשר לאנגליה? מאוד פשוט. המהומות הן התוצאה הישירה של הגירה בלתי נשלטת שהביאה לשם אנשים שלא רוצים לעבוד אלא לקבל קצבאות. דור שלם שגדל על ברכי מדינת הרווחה האנגלית התרגל לכך ש"מגיע לו" לצרוך בחינם. עכשיו, עם המשבר הכלכלי והפיננסי, המציאות מחייבת את הממשלה באנגליה לבצע קיצוצים דרסטים, וזה פוגע במעמד הפרזיטים, שמתקוממים. והנה התוצאות.
מדינת הרווחה לא רק שהיא לא יעילה ובזבזנית, היא גם משחיתה את אופי האנשים. ברגע שחושבים ש"מגיע לי" לקבל דברים שלא כתוצאה מעבודה ועמל, בסוף, עלולים להגיע למה שקורה באנגליה. הנה מאמר מצויין של מרק שטיין בנושא למי שמתעניין. לתשומת לב מפגיני האוהלים שרוצים לקחת אותנו למציאות הזו.