השבוע חל שינוי במערכת החינוך: חופשה חדשה, "גשר", בין יום הכיפורים לסוכות. עוד שלושה ימים של טירוף בהם ההורים נאלצים להוציא מאות שקלים כדי לשמור על ילדיהם ולצאת לעבודה. כמובן, לא כל ההורים. אין בעיה לאלה שיצאו לחופשת "בין הזמנים", החרדים בעיקר, וכן המורים, שנשארים בבית. אבל לכל השאר, התווספה הוצאת בייביסיטר חדשה על שלושה ימים, כל אחד לפי עניינו ויכולותיו.
צדק חברתי במיטבו....
הרי גם ככה ההורים סובלים מאוד במהלך חופשת הקיץ האינסופית, אבל לפחות, חופשת הקיץ מוגדרת היטב וקיימת מערכת של קייטנות וסידורים. באמצע שנת הלימודים קשה יותר למצוא סידורים, ולכן גם קל יותר להוציא מחירים מופקעים מההורים על בייביסיטר, "שמרטפות" בעברית, בצורות שונות. למשל, עובדת מהמשרד שלי נאלצה לקחת יום חופשה ביום שני. בקיצור, מדובר בסך הכל בעוד "טריק" על מנת להוציא יותר כסף מההורים - לטובת אני כבר לא יודע מי.
בכלל, יש פה מקרה בולט של אי התאמה בין ההיצע לביקוש. ההיצע הינו במקרה הזה החופשות, שמסופקות על ידי גורם ממשלתי-ריכוזי, משרד החינוך, והביקוש, כלומר ההורים, נאלץ לקבל את תכתיב ההיצע ללא יכולת בחירה. במילים אחרות, מתוך סקר דעת קהל שערכתי ביני לבין אישתי, קולגות לעבודה וכל מי שפגשתי בימים האחרונים שיש לו ילדים, אף אחד לא היה מרוצה מההמצאה החדשה של משרד החינוך.
ובאמת, למה להתחשב בהורים? ממילא אין להם ברירה של ממש. איפה ישלחו את ילדיהם? לבית ספר פרטי שעולה פי כמה וכמה? הרי בתי ספר פרטיים לא מקבלים תקצוב מלא, למרות שאת המיסים שמממנים את המערכת הממלכתית גם אני משלם. לא רציני. אז הנה לכם דוגמה (קטנה אמנם) לבעייה היסודית בכלכלה המתוכננת: חוסר ההתאמה בין ההיצע לביקוש.
בכלל, איך אפשר לדעת מהו הביקוש למוצר ו/או שרות כלשהו? התשובה היא שלא ניתן לדעת. ביקושים משתנים כל הזמן לפי הנסיבות ולכן רק תהליך מתמיד של התאמה בין אותם ביקושים לבין ההיצע יכול לענות על הצרכים של הצרכנים, בכל התחומים, כולל החינוך. למי שיש לו ספק בדבר, צרכני החינוך הינם הילדים, כאשר ההחלטה נמצאת לרוב בידי ההורים.
בקיצור, על מנת להתאים את ההיצע לביקוש ולדאוג לכך שהמערכת תתאים את עצמה לצרכי ההורים והילדים, ולא ההיפך כפי שזה עכשיו, אנחנו חייבים להחזיר את כח ההחלטה על חינוך הילדים בידי ההורים. נשמע קצת קיצוני? אז בצרפת, דו"ח של המוסד המקביל למבקר המדינה קבע מפורשות ש"מדיניות ההיצע נכשלה ויש להחליפה על ידי מדיניות הביקוש", או, במילים אחרות, להחליף את המערכת הריכוזית על ידי מערכת מבוזרת מוטת שוק. או במילים עוד יותר פשוטות, במקום שפקידים יחליטו על חינוך ילדנו, צריך לקחת את גורלנו לידנו ולהחליט באופן עצמאי על דרך החינוך הרצויה, איש איש לפי דרכו. זה קודם כל עובר דרך אחריות כל הגורמים המעורבים: המורים, המנהלים וכמובן הילדים וההורים, אבל צריך לאפשר את לקיחת האחריות על ידי נסיגת המדינה מהמערכת, כפי שזה נעשה בשוודיה, למשל.
כידוע, אחד מארגוני העובדים ההכי חזקים במשק, אולי החזק ביותר, הוא הסתדרות המורים. העבודה המאורגנת השיגה למורים את מה שהיא השיגה בכל התחומים: תנאים טובים יחסית (וזה לא המקום להרחיב בנושא, אבל זה נכון כשמשקללים את הכל) וביטחון תעסוקתי, לכולם, ללא הבחנה באיכות המורה. הבעיה היא שביטחון תעסוקתי ואי-הבחנה בין הביצועים של המורים מעודד בינוניות, שלא להגיד יותר מזה, והוכח באין ספור מחקרים שאיכות המורים הוא הדבר ההכי חשוב בהצלחה הלימודית של הילדים בבתי הספר. אנחנו פשוט פוגעים בילדים שלנו על ידי השיטה הפגומה הזאת.
בקיצור, למערכת החינוך בישראל אין תמריץ להתייעל משום שאין תחרות. המורים גרועים משום שלא מופעל עליהם לחץ תחרותי והם לא מפחדים למקום עבודתם ולא מתקיים בהם את מאמר הגמרא במסכת בבא בתרא (כא,א) "קנאת סופרים תרבה חוכמה". הם יכולים במשך שנים לגרום נזקים לילדים בלי שניתן יהיה לפטר אותם. התכנים והדרך להעביר אותם מוכתבים "מלמעלה" על ידי פקידות שמונעת על ידי אינטרסים לא ברורים, במקרה הטוב.
כל זה חייב להפסק. גם אם חזון הפרטת מערכת החינוך נראה רחוק, צריך להתקדם אליו בצעדים. קודם כל על ידי מתן בחירה אמיתית להורים ואוטונומיה לבתי הספר בכל הרמות. זאת היתה בגדול תוכנית ה"ליכוד" לפני הבחירות, אבל זה לא התקדם כמו שצריך. הגיע הזמן לשינוי.