"משך מספר שנים מתנהל מסע התופס תאוצה משנה לשנה, במטרה להחליש את מערכת המשפט ובראשה בית המשפט העליון. זהו מסע של דה-לגיטימציה שבראשו עומדים מספר פוליטיקאים, חברי כנסת ואף שרי ממשלה, שמנצלים את חסינותם ומוסרים לציבור הרחב מידע מוטעה ומטעה שהתדרדר להסתה המופנית נגד בית המשפט, נגד חבר שופטיו ונגד עבודתו השיפוטית".
כך אמרה הערב דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון, במושב הפתיחה בכנס העמותה למשפט ציבורי שנערך במלון דניאל בים המלח.
בייניש ציינה כי "בראיונות המיועדים בעיקר לציבור בוחריהם של אותם אישי ציבור הם מתבטאים בביטויים שאינם הולמים, בטענות חסרות בסיס על בית המשפט העליון, שנקלטות בקרב ציבור שחלקו תמים ונופל ברשת ההטעיות. ואחר כך, כמו הקוזאק הנגזל, מכריזים בקולי קולות כי לציבור אין אמון בבית המשפט ובמערכת המשפט. מסע ההטעיה מעצם טיבו ואופיו מחלחל ומרעיל; זו דרכה של תעמולה ויש בו הסתה גלויה נגד בית המשפט ושופטיו".
בייניש סיפרה כי בחמש השנים האחרונות מעל הבמה שהעמיד לרשותי הפורום הזה, כמו גם מעל במות אחרות של כנסים בהם השתתפתי, התרעתי כנגד המגמה שהלכה והתפתחה וכל כולה הרצון לפגוע בבית המשפט העליון, לצמצם את סמכויותיו, להגביל את כוחו ולמנוע ממנו למלא את תפקידיו המובהקים, ובכך לחתור כנגד היכולת להגן על הערכים הדמוקרטיים של המדינה. הכתובת הייתה על הקיר; ההתרעות נשמעו אבל אף אחד לא קם.
"כשאנו מתייחסים לפגיעה בשיטה הדמוקרטית שעשויה להיגרם ממסע ההסתה, זה לא משום שהכל מושלם ואין מה לשפר או לתקן" – אמרה בייניש – "אין ממש בטענות הנשמעות בציניות ובלגלוג כאילו יש פה מחנה שסבור שבית המשפט קדוש. אני ודאי לא חושבת כך. מותר לקיים דיון רציני ולבחון מה טעון תיקון ואם יש צורך לתקן. אך צריך לזכור שבית המשפט העליון, כמו יתר מוסדות השלטון, נטוע בתוך הרקע החברתי, התרבותי והפוליטי של המדינה.
"גם שיטת הבחירה של השופטים, שמרבים לעסוק בה בתקופה האחרונה, היא חלק מהמבנה השלם שנבנה כאן והיא מושפעת, בין היתר, מהמבנה החברתי והפוליטי שלנו ומהעובדה שאין לנו חוקה שלמה והערכים הדמוקרטיים הבסיסיים שלנו אינם מעוגנים בעוגנים שיגנו על השיטה מפני כל רוח חולפת. במדינות שמהן מבקשים לקחת דוגמה יש מסורת חוקתית ותרבות פוליטית מסוימת. כך, למשל, המבקשים להנהיג שימוע לשופטים בפני הכנסת נשענים על כך שגם בארצות הברית – שהיא ודאי דמוקרטית – עורכים שימוע לשופטים. אבל, אי אפשר להעתיק מודל שנבנה לפני למעלה מ-200 שנה בחברה מסוימת בעלת אופי ומבנה משלה ולומר שהוא מתאים לנו. בארצות הברית אישור הסנאט למינוי שופט פדראלי הוא חלק ממערכת האיזונים והבלמים כנגד המינוי הפוליטי שמציג הנשיא. ארצות הברית היא דמוקרטיה ותיקה עם מסורת פוליטית – ומבלי להתייחס לשיטה האמריקאית – אומר שגם שם לא כולם חושבים שהשיטה מושלמת. אלא, שהכבוד לחוק, המסורת והכבוד לבית המשפט העליון, בצירוף הרקע החברתי המיוחד ואי היכולת המעשית לתקן את החוקה האמריקנית, חזקים מכל. אצלנו אפשר ורוצים לשנות תמיד. אין שום מחסום מפני שינויים בהיעדר חוקה משוריינת. לפיכך, צריך לנהוג יותר כבוד בערכים שכבר השתרשו והיו לחלק משיטת המשטר שלנו".
"יוזמי הצעות החוק מבקשים לקחת לבנה אחת בלבד מן המכלול – את השימוע לשופטים – אבל האם הם מציעים גם לאמץ את הכיבוד הבלתי מעורער של פסיקות בית המשפט העליון האמריקאי? את הכבוד שניתן שם למערכת? רבים אינם מתארים לעצמם את הכבוד והיראה שחש אזרח או עורך דין אמריקאי כשהוא נפגש עם שופט בית המשפט העליון. אנחנו לא מבקשים כבוד ויראה לעצמנו, אך אנו בהחלט מצפים שיישמר כבודו של המוסד שאין לו כוח אחר מלבד אמון הציבור".
בייניש אמרה עוד, כי "אנחנו באמת יושבים בתוך עמנו. אנחנו מדינה קטנה וכולם מכירים את כולם. אין אמירה רחוקה יותר מן המציאות מאשר לומר על שופטי ישראל שהם מנותקים מהעם ומתחושותיו. במציאות הישראלית הסוערת אי אפשר להיות מנותק ואסור להיות מנותק. בזכות הנגישות הרבה לבית המשפט אנחנו נפגשים עם ציבורים רבים, רואים עצמנו חלק מהחברה ורוצים להישאר כאלה. יחד עם זאת, איננו מעוניינים בשופטים "מחוברים" יתר על המידה, שיפסקו לפי דעת הקהל. זהו בדיוק ההבדל בין שופט לנציג ציבור פוליטי שאמור לפעול כמייצג של שולחיו. ריחוק מקצועי ושאיפה לאובייקטיביות הם נדבך הכרחי בעבודת השופט. קשר מחייב בין פוליטיקאי לשופט נבחר הוא סיכון. בית המשפט מטיבו הוא המוסד היחיד שבו פוליטיקאי לא יכול להרים טלפון לשופט ולהודיע לו מה הוא מבקש. שיטה כזו מוכרת רק בסוג מסוים של משטרים. אצלנו, השופט שנבחר אינו תלוי באיש ואינו חייב דבר למפלגה כלשהי".
"שופטי העליון לא גדלו באחוזות של אצילים. מתוך עמם הם צמחו ומרבדים שונים של החברה בישראל. הם עבדו והשקיעו והגיעו להישגים מקצועיים. גם הוריהם לא נולדו עם כפית של כסף. מדוע, אם כן, להטיל בהם סטיגמה ולהסית נגדם? זוהי תעמולה שבמסגרתה אליטה מקצועית הפכה למילת גנאי. העובדה הברורה, לעומת זאת, היא שבמערכת המשפט כולה מכהנים משפטנים שעברו הליכי מיון רבים ושונים; שתרמו לחברה בישראל כל אחד לפי דרכו ויכולתו והגיעו בסולם המשפטי למשרה השיפוטית הבכירה".
"כנגד בית המשפט הזה מעיזים פנים חברי כנסת בישראל לומר שהוא "מוסד רקוב". שזו "חבורה עלובה". ניגשים אלי אנשים ברחוב, מביעים תמיכה ואומרים – "אנחנו הרוב הדומם". חברים, אלה שערכי היסוד של המדינה הזאת יקרים לליבם – אינני יודעת אם אתם הרוב, אבל אני יודעת שאתם דוממים. אמנם, היו מספר יוזמות שביקשו להתנגד לרוחות הרעות. נכתבו מספר מאמרים בעיתונים ואף הופצה עצומה עליה חתמו מספר ניכר של אנשי אקדמיה בכירים. אלה פעולות חשובות, אך בימים אלה אין בהן די. כשאומר חבר כנסת באחד מדיוניה: "אנחנו רוצים לשנות את בית המשפט העליון מהיסוד ולהוציא את השליטה מהאליטה הרדיקלית השמאלנית, השולטת בו ולהחזיר אותו לעם", איפה כל חברי העמותה למשפט ציבורי? האם הרעיונות של עצמאות שיפוטית והפרדת רשויות המבוססת על איזונים ובלמים אינם עומדים בלב המשפט הציבורי?"