בשכונה שלי, הר חומה שבירושלים, יש לנו מצוקת מבני ציבור, מכל הסוגים. קשה לראות דוגמה יותר בולטת מכישלון התכנון הריכוזי מאשר השכונה הזאת, בה ההבדל בין ההיצע לביקוש פשוט תהומי. השכונה תוכננה ונבנתה כנראה לחילונים עם 2-3 ילדים בממוצע למשפחה, ועם הצרכים שלהם, ובאו הרבה דתיים, עם הרבה יותר ילדים, וצורך דחוף לבתי כנסת ומבני ציבור המתאימים לאופי האוכלוסייה. כמובן, כל שינוי בתכנון דורש מאמצים בלתי נתפסים ובלתי אפשריים ולאחר כבר כמעט עשור בשכונה (האכלוס התחיל כמדומני במרץ 2002), אנחנו עדיין לא מצליחים לפתור את הבעיות הרבות שלנו בגלל הסחבת הפקידותית.
אחת הבעיות החמורות נוגעת לתנועות נוער בשכונה, "בני עקיבא", "עזרא" ו"אריאל". ב"ה, ישנם למעלה מ- 600 ילדים בתנועות אלו. הבעיה היא כמובן שאין להם מבנה מתאים, למעט המתנ"ס, שאינו יכול להכיל את כולם כל הזמן.
הפיתרון לפלונטר פשוט לכאורה: בתי הספר. ישנם שלושה בתי ספר גדולים בשכונה, שיכולים, לפחות בינתיים, לשמש כאכסנייה לתנועות נוער, מה גם שרובם של הילדים לומדים באותם בתי ספר במהלך היום, כך שזה נראה אך טבעי שהם ימשיכו בפעילות חינוכית בלתי-פורמלית לאחר שעות בית הספר באותו מבנה. צריך כמובן להוסיף שבתי הספר בשכונה הינם ממלכתיים.
אלא שפה נכנסים לפעולה מדעי הכלכלה, שאומרים לנו שההתנהגות של האנשים מונעת על ידי תמריצים (מכל מיני סוגים), ובמקרה שלנו, אין למנהלי בתי הספר (כולל בתי הספר הדתיים) כל תמריץ לקבל את הילדים לאחר שעות הפעילות של בית הספר.
הרי מה הם מרוויחים מזה? כלום! רק בעיות!
אכן, סביר מאוד להניח שחבורת ילדים הנמצאים בהשגחה של בחורים ובחורות בני חמש-עשרה ושש-עשרה תגרום לנזקים למבנה של בתי הספר, או לכל הפחות ללכלוך ולבלגן, ומי בדיוק ינקה את כל זה? ברור שמנהלי בתי הספר, בצדק מבחינתם, לא מוכנים לסכן את בתי הספר לטובת פעילות תנועות הנוער.
על כן השימוש בשטחי בתי-הספר חלקי ביותר ולא יעיל, למרות שמדובר בעתודות הקרקע הגדולות והמשמעותיות שעומדות לרשות הציבור בהר חומה היום. רוב הזמן השטח נשאר ריק ללא שימוש מעבר לשעות בתי הספר.
לעומת זאת, כידוע, יש גם בתי ספר פרטיים בירושלים. למשל, ישיבה תיכונית מפורסמת מאוד הממוקמת בירושלים (אני לא אנקוב בשמה משום שלא ביקשתי רשות). כמוסד פרטי, מדובר כמובן במוסד "קפיטליסט חזירי" שמנסה למקסם את הרווח שלו, כולל על ידי שימוש "חזירי" בשטח בית הספר מחוץ לשעות פעילות בית הספר.
יש לי שני חברים טובים שמלמדים בישיבה התיכונית הזאת, והם אמרו לי שבמהלך חופשת הקיץ, למשל, שטח בית הספר לא נשאר ריק אפילו יום אחד. גם כמעט כל ערב ישנן פעילויות שונות ומגוונות, כמו חוגים, שיעורים, וכדומה. בקיצור, הישיבה משתדלת לעשות שימוש יעיל של מבנה בית הספר, משום שיש לה אינטרס לעשות זאת, והתוצאה טובה לכולם: מצד אחד, זה יוצר תזרים הכנסות נוסף למוסד, שמשכיר את המבנה, ומאפשר לו, למשל, לממן פעילויות לנערים שלומדים שם, כולל מתן הנחות בשכר לימוד לתלמידים שמתקשים לשלם.
מצד שני, בית הספר גם יכול להרשות לעצמו להקצות את המשאבים שמאפשרים לו לשמור על שלימות המבנה, כמו שומר, מנקה, וכו'. העלויות הנוספות פשוט מגולמות במחיר שמשלמים אלה שרוצים לעשות שימוש במנה הישיבה. בקיצור, השוק החופשי מאפשר, במקרה הזה כמו בכל דבר אחר, שימוש יעיל יותר וחסכוני יותר של המשאבים העומדים לרשותנו, לטובת כולם.
אם כן, אנחנו מבינים שהפתרון האמתי לבעיית מצוקת המקום של תנועות הנוער בשכונתי אינו בשתדלנות כזו או אחרת מול הרשויות, למרות שבטווח הקצר אין ברירה, אלא בהפיכת המבנים למבנים פרטיים, ועדיף למטרת רווח. ככה לילדים שלנו (כולל חמשת בנותיי הקטנות) יהיה מהר מאוד מקום נוח כדי לקיים את הפעילויות שלהם והם לא יצטרכו טובות מאף אחד וגם לא לשחק בחוץ בחורף.
והנה ווידאו על נושא שוברי החינוך, אני ממליץ עליו בחום רב.