העיתונאי קלמן ליבסקינד, הקדיש את טורו השבועי ב"מעריב" להצגת נקודת מבט שונה על אירועי השבוע שחלף, ואף הזמין אותם למה שכינה "זהו סיור מודרך בראשו של נער הגבעות שהשליך השבוע אבן על קציני צה"ל".
כבר בראשית דבריו מבהיר ליבסקינד כי הוא איננו תומך במעשים אף להיפך, אולם לדבריו "זה לא יהפוך את המעשה שלו ללגיטימי יותר או לנורא פחות, אבל זה יסביר כמה דברים שאי אפשר להתעלם מהם כאילו אינם".
את הסיפור מתחיל ליבסקינד בהתנתקות ובפצעים שהותירה, ומספר כי "לפני שש שנים גירשו את חבריו ואת קרובי משפחתו מגוש קטיף. שופל צבאי החריב את ביתם. זה קרה למרות שבבחירות הדמוקרטיות העם בחר דווקא בגישה הפוליטית ההפוכה, אלא שאת איש זה לא עניין. התקשורת, שתמיד סיפרו לו שהיא מגינת הדמוקרטיה, דווקא מחאה כפיים למהלך.
במשך שנים הוא חי תחת טרור פלסטיני שבתל אביב לא מרגישים ממנו כלום. כמה משכניו לישוב נרצחו. אחרים נפצעו. הוא וחבריו מותקפים באבנים ובבקבוקי תבערה עד היום, אבל שום דבר מזה לא מצליח לחדור למהדורות החדשות".
"הוא רואה מצבות של יהודים מנותצות מדי יום בהר הזיתים ומנסה להבין איך אף מבזק חדשות לא מספר על זה, בעוד הגרפיטי האחרון שהוא ריסס כיכב בכותרות הראשיות. כשהוא מוציא מילה נגד החוק או נגד פסיקה של בג"ץ הופכים אותו לאנרכיסט. "הלו, כאן מדינת חוק", נוזפים בו במאמרים. "מצוין", הוא משיב. "אבל למה לכם מותר? למה כשאתם לא אוהבים את חוק גרוניס או את חוק העמותות או את חוק לשון הרע, מותר לכם ללעוג לו ולהסית נגדו?", ממשיך ליבסקינד ומספר.
לבסוף מזכיר ליבסקינד, כי "רובם המכריע של חבריו, באופן פלאי הראוי להצדעה ולהערצה, מגיעים לגיל 18, נושכים שפתיים, ומתגייסים בהמוניהם לשייטת ולסיירת גולני.
כמה מהם, שגם עליהם צעקו פעם שהם אנרכיסטים ואנשים כמו פואד בן אליעזר הציעו לירות עליהם, קבורים בבית הקברות הצבאי בישוב שלו. הוא עצמו לא הצליח להתגבר על התחושה הקשה. על העלבון. על הפגיעה. נדמה לו שהוא מבין בדיוק מה אומר השיעור שמעבירים לו כל אבירי הדמוקרטיה.
"יש כאן כללי משחק", הם אומרים לו, "רק שעליך הם לא חלים. עבורך יש כללים אחרים". וכשזה המסר, בל נתפלא כשהוא מחליט, לאסוננו, שהאבן היא הדרך היחידה שנותרה לו להלחם בדמוקרטיה המזויפת הזו".