האמת היא שציפיתי להתנגדות נחרצת מרוב הקוראים והמגיבים. בסופו של דבר, אנחנו ספגנו עשרות שנים של שטיפת מוח בלתי פוסקת על "נשיאה משותפת בנטל", "צבא לכווווווו-לם", "צבא העם", ועוד מושגים מן הסוג הזה. בנוסף, אין כל ספק שהמושגים האלה לא לגמרי תלושים מן המציאות. הרי אין סיבה שמישהו יסכן את חייו או אפילו סתם יבזבז את זמנו בשרות המדינה כאשר מישהו אחר הולך ללמוד ולעבוד, ועוד, בשנים ההכי פוריות בחיים של בן אדם. זה לא שוויוני ולא צודק. נדמה לי שאין מי שיחלוק על זה. אפילו החרדים אשר אינם הולכים לצבא מנמקים זאת בעיקר בשל חשיבות לימוד התורה והפטור הניתן לערבים נובע מההכרה שלא ניתן לכפות עליהם להלחם נגד אחיהם.
בקיצור, כאשר חבריי לדרך ירון לרמן, יו"ר התנועה לצבא מקצועי, ובועז ארד, שכתב על זה עבודת מחקר מרתקת שחובה לקרוא אותה במסגרת "מכון ירושלים לחקר שווקים" דיברו על הנושא הזה, הצפי לא היה לשינוי מהיר, אלא להתנעת תהליך שעלול לקחת זמן לא מבוטל, אולי אפילו דור אחד או שניים. חשבנו שקודם כל היה צורך בשינוי התודעה בקרב הציבור ורק לאחר מכן בצעדי חקיקה ארוכים, הדרגתיים ולא פשוטים בכלל.
אלא שאני מוכרח להגיד שהופתענו לטובה. ההתנגדות העקרונית לרעיון הצבא המקצועי התנדבותי קטנה בהרבה ממה שחשבנו. לא שלא נתקלתנו בה, כמובן, אבל מעט יחסית. נראה שהזמנים ב"ה משתנים והאנשים משתנים לטובה. רוב ההתנגדויות לרעיון הצבא המקצועי נובעות משיקולים עניינים לגמרי ועם רוב האנשים ניתן לקיים שיחה רגועה לחלוטין.
ההתנגדות העיקרית לרעיון הזה נובעת מהחשש, המאוד מובן והמאוד לגיטימי, של איבוד כח אדם לצה"ל, הן באיכות והן בכמות, כלומר על ההשלכות של מעבר לצבא מקצועי על הביטחון הלאומי. הדיון הזה חשוב מאוד וצריך להתקיים, אך חשוב להבין שמדובר על דיון תועלתני, ולא עקרוני.
במילים אחרות, אם השאלה שנשאלת אינה יותר "צבא העם" ולא "כור ההיתוך" (מושגים מיליטריסטיים, טוטליטריסטיים ופשיסטיים למחצה שהיו בשימוש בגרמניה ואיטליה בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה ה- 20) אלא יעילות צבאית גרידה, אז ניתן להגיד במידה גדולה מאוד של ביטחון שאנחנו כבר קרובים מאוד לניצחון. ברובם, אנשים מוכנים להשתכנע במידה ונוכיח להם שניתן לקיים ביטחון לאומי יעיל במסגרת של צבא מקצועי התנדבותי.
ממילא גם אנחנו לא טוענים שצריך לעבור לצבא מקצועי התנדבותי מחר בבוקר, משום שזה באמת לא אחראי ולא ישים. גם בארה"ב, בצרפת ובשאר מדינות המערב, המעבר היה הדרגתי וזה מה שאנחנו רוצים לעשות בשלב הזה. כל הוועדות הממלכתיות שהוקמו בעשור האחרון (בן בסט, שפר וברודט) קבעו שיש עודף גדול מאוד של כח אדם וכמות בלתי נתפסת של בזבובים בצה"ל ולכן יש לקצר בהדרגה את אורך השרות הצבאי לתקופה של שנה עד שנתיים, ומצד שני יש לתגמל באופן ראוי והולם את הלוחמים ואת אלה שמשרתים שרות משמעותי. צריך גם לאפשר לצה"ל לבחור את חייליו, כלומר לבצע גיוס סלקטיבי. על הצעדים האלה קיים קונצנזוס בין אלה שבדקו את הנושא, ומדובר על צעד ראשון וחשוב לכיוון של צבא מקצועי התנדבותי. ברגע שנבצע את אותם צעדים, צה"ל כבר יהיה בפועל צבא חצי-מקצועי ולכן השלמת התהליך ייעשה באופן טבעי לגמרי ואם התנגדות מועטת הרבה יותר.
בינתיים צריך ללחוץ להשלמת שלב א' ולדבר על החזון של הצבא המקצועי תנדבותי על מנת להנחיל את המונח לציבור הרחב, ובסוף, המושג הזה יהיה נחלת הכלל.
כמילת סיום, אני רוצה לשתף אתכם בדיון בנוגע לגיוס החובה בארה"ב שהתקיים בשנות ה- 60 בין רמטכ"ל צבא ארה"ב, גנרל ווסטמורלנד, לבין מילטון פרידמן, לימים חתן פרס נובל לכלכה וגדול תומכי הרעיון של הצבא המקצועי התנדבותי, שהוביל וניצח בקרב הזה כמעט לבדו.
הגנרל אמר, כי "אין הוא מעוניין לפקד על צבא של שכירי חרב." בתגובה, אמר לו מילטון פרידמן: "האם אתה מעדיף לפקד על צבא של עבדים?"
הגנרל הגיב בתקיפות: "אני לא מוכן שיקראו למגוייסים הפטריוטים שלנו עבדים!" (במאמר מוסגר, אני לא מבין איך קוראים לאנשים שגוייסו בכפייה "פטריוטים", אבל ניחא).
מילטון פרידמן השיב: "אני לא מוכן שיקראו למתנדבים הפטריוטים שלנו שכירי חרב! לא רק זאת, אלא שאם מתנדבים לצבא הם שכירי חרב, הרי שאני פרופסור שכיר חרב - אתה גנרל שכיר חרב, משרתים אותנו רופאים שכירי חרב, אנחנו משתמשים בעורך דין שכיר חרב ומקבלים את הבשר שלנו מקצב שכיר חרב".
הגנרל לא אמר עוד מילה במהלך הדיון ולבסוף, ארה"ב אימצה את דרכו של פרידמן כנגד דרכו של רמטכ"ל צבא ארה"ב, לטובתה ולטובת אזרחי ארה"ב.