טור על זוגיות ומשפחה במדור נשים עם מנחת הנישואין שרית יורב. מדי שבוע נעלה שאלה בנושאי זוגיות, נישואין, משפחה ועוד.
שאלה: נישאנו לפני מספר חודשים. לפני שנישאנו אמרו לנו שבהתחלה יש תקופה של "ירח דבש", אבל משום מה אצלנו היא חלפה מאוד מהר. אני לא יודעת אם זה נורמלי או שזה אומר שמשהו אצלנו לא בסדר. בכל אופן, אנו מוצאים את עצמנו מעירים זה לזה, נעלבים ונפגעים על כל דבר קטן. התחתנו בגיל מבוגר יחסית (שנינו בני 30) אולי העניין של המריבות קשור לגיל ואולי זה כך גם אצל צעירים יותר מאיתנו. קשה המחשבה שהבחור שאותו חיפשתי כל השנים וב"ה מצאתי לבסוף, משנה את עורו. איך הוא יכול לפגוע בי כך? לא להתחשב בדעתי? במיוחד שאני מבקשת ממנו לשנות דברים שאמנם חשובים לי אבל לא נראים לי קריטיים בשבילו, שהוא לא יכול לשנותם. למשל: ביקשתי ממנו שילך עם חולצה בתוך המכנסיים, זה נראה לי "שלוך" לגמרי ללכת כאשר החולצה מתנופפת לכל עבר. הוא לא מוכן בשום פנים ואופן. זה נראה לו "חנוק" ו"חנון" לגמרי, הוא פשוט לא מסוגל. ואני שואלת את עצמי: "מה, בשביל חולצה צריך להעכיר את האווירה בבית?!" זה לא נראה לי הגיוני אבל זה מה שקורה – ויכוחים על דברים קטנים שמאוד מעכירים את האווירה ביננו. לא על כך חלמתי כאשר כל-כך רציתי כבר למצוא אותו ולהקים איתו בית. מצד שני, אני יודעת שהוא אדם טוב עם מידות טובות שבאמת אוהב אותי, אבל אם הוא כל-כך אוהב אותי למה הוא לא מנסה ללכת קצת לקראתי?
תשובה:
ראשית, אני רוצה להביע את הערכתי הכנה מהפתיחות שלך לפנות עם "בעיות" להתייעצות כאשר את מוצאת את עצמך במבוי סתום. בעייני זה לא ברור מאליו, ישנם, לצערי, זוגות רבים ש"מתבשלים במיץ של עצמם" , סובלים מאוד ובכל זאת לא פונים לייעוץ זוגי, וחבל. בהרבה מהמקרים פונים לייעוץ נישואין רק אחרי שכבר אחד מהצדדים פתח תיק גירושין בבי"ד. יפה שאת רוצה לפתור ולברר את הדברים כבר בתחילתם ואין ספק שזו הדרך הטובה להתמודד עם בעיות בנישואין, שכידוע לא נפתרות מעצמן, אם לא מטפלים בהן, והן גם לא נעלמות, אלא רק מצטברות מתחת לשטיח..
כעת, לגבי חיי הנישואין שלך. זכית להתחיל בחייך פרק חדש ולא מוכר. כמעט כל אדם שמתחיל פרק חדש בחייו (מקום לימודים חדש, עבודה חדשה, חברה חדשה וכו'), לא מגיע כ"לוח חלק", יש בתוכו הרבה ציפיות, חלומות ותקוות להגשימם, רצון חזק מאוד להצליח ולהראות לעצמו ש"הנה, אני יכול!". גם בחייו של הזוג טרי יש רצון להוכיח לעצמנו שאנחנו מתאימים, אנחנו זוג מושלם, אין ביננו חילוקי דעות כלל. זוהי שאיפת שלמות (פרפקציוניזם) גדולה ותובענית שמגדילה בעייננו כל דבר שנמצא ביננו והוא "לא לגמרי מתאים". כל דבר קטן יכול לערער את בטחוננו בקשר ולגרום לנו לחשוב שאולי ח"ו טעינו בבחירה, אולי זה לא האיש הנכון שאיתו רצינו להתחתן. שאלת אם הגיל המבוגר יחסית של הנישואין שלכם, משפיע על העניין. אני סבורה שכל בני זוג, גם כאשר בני הזוג צעירים, מגיעים עם ציפיות לחיי הנישואין שלהם ושאיפה גדולה לשלמות. יתכן שאצלכם העניין של הציפיה מועצם, כפי שאומר הפתגם העממי: "כגודל הציפיה כן גודל האכזבה". יתכן שאת חושבת לעצמך: "חכיתי הרבה שנים והנה ב"ה זכית להתארס ולאחר מכן להנישא לבחיר ליבי – בחור שנבחר בקפידה מבין עשרות בחורים, הוא חייב להיות המתאים לי ביותר, לא יתכן אחרת". ברור שכאשר תולים הרבה ציפיות מהבחור: "הנה, זה יושיעני", יש יותר אכזבות. בהמשך חיי הנישואין תלמדו שזה שיש ביננו חילוקי דעות ודברים שקשה לנו זה בזו ולהיפך, זה עוד לא אומר שאנחנו לא מתאימים, זה אומר שאנחנו "מאותגרים" , הקב"ה ייעד אותנו זה לזו וזו לזה וכן ייעד לנו והתאים לנו במיוחד את ה"קשיים בהתאמה", כדי שמהם נגדל ונעצים באופן הדדי זה את זו וזו את זה.
ציינת בדברייך שאת מבקשת מבעלך דבר שלך אמנם נראה פעוט אבל ייתכן מאוד שמה שנראה לך פעוט אצלו זו פגיעה בציפור נפשו. הבגרות הנצרכת לחיי הנישואין היא לדעת שלא כל מה שאני רואה במשקפיים שלי, גם בן-זוגי רואה במשקפיים שלו. צריך לנסות ולהיכנס לרעיונות, למחשבות, לרגשות של בן-זוגך. במילה אחת אנחנו קוראים לזה: "להכיל את האחר" – להיות כלי שמסוגל להכניס לתוכו גם משהו שהוא שונה ממני, לכבד אותו, להעריך אותו וכמובן, להתחשב צורך של בן-זוגי, גם אם הוא נראה לי באופן אישי לא-מובן או חסר-משמעות. ברגע שמחשבות, הרגשות והרצונות הן של בעלי, של האיש שאיתו בחרתי לצעוד את חיי בעז"ה עד מאה ועשרים – דברים אלו הם כבר לא חסרי משמעות עבורי, גם אם בתקופת הרווקות לא ייחסתי להם כל משמעות. לכן-כבדתי את בקשותיו של בעלך ממך, וכמובן, גם הוא צריך לכבד את בקשותייך. בוודאי תשאלי: "ומה עושים אם הבקשות שלנו סותרות?" כאן אנו מגיעים לרעיון החשוב של "חשבון בנק האהבה".
חשבון בנק האהבה
בין בני הזוג, גם שני הזוג האוהבים והמאושרים ביותר, וגם בין אלו שפחות, קיים חשבון בנק בלתי נראה אמנם, אבל מורגש היטב באטמוספירה שסביבם. חשבון בנק שלא מפקידים בו כסף אלא מעשים למען בן הזוג. מעשים שגורמים לקורת רוח ומשמחים את בו הזוג נקראים "הפקדות" ומעשים שגורמים לכעס או לתחושה לא-נעימה נקראים "משיכות". כאשר "מפקידים" מחמאה, חיוך, ויתור, נתינה, חסד, עזרה לבן הזוג - בן הזוג זוכה להיות במאזן חיובי (+) בחשבון בנק האהבה. ולהיפך – כאשר יש "משיכות" מבנק האהבה: כעסים, "פרצוף חמוץ", זלזול, דרישות מבן הזוג, ישימו את בן הזוג במאזן שלילי (-) בחשבון בנק האהבה. כמובן, כדי להגיע למצב של זוג שמח ומאושר יש להרבות בהפקדות ולהמעיט במשיכות. אם יש יותר מדי משיכות, האווירה בבית נערכת וחיי הזוגיות בסכנה. אם יש הרבה הפקדות, בני הזוג יזכו בזוגיות חסינה ויציבה. יש לציין שכל פגיעה בבן-הזוג, גם אם נעשתה ללא כוונה, נחשבת כ"משיכה".
לאור כל זאת, דעי לך שכל מה שביקשת מבעלך וחייב אותו להקריב מעצמו, למשל להתלבש בסגנון שגורם לו לתחושת חוסר נוחות (ללכת עם חולצה בתוך המכנסיים...) ובכל זאת הוא עשה זאת למען "שלום הבית", בסוף חוזר אלייך. כלומר, בדרישתך עשית "משיכה" מחשבון בנק האהבה וכעת את במינוס. כל בקשה נוספת שלך ממנו תגדיל את המינוס שלך. במצב כזה, כאשר יש לך משהו שאת גורמת לבעלך להקריב למענך, על מנת לא להישאר במינוס את חייבת למהר ולמצוא משהו אחר שאת יכולה לעשות למענו, כדי להחזיר את חשבון הבנק שלך לפלוס. כלומר: בדרישה שלך מבעלך לוותר על דברים מסויימים, את בעצם מחייבת את עצמך לבוא לקראתו ולפעמים לעשות דברים שהם קצת מעבר ליכולת שלך, מעין "הקרבה", למענו. חשבון בנק האהבה אולי נשמע קטנוני אבל הוא קיים. ניתן לראות זאת לא כהתחשבנות קטנונית אלא כאנושיות פשוטה -- אדם שנותן מצפה לקבל תמורה, הערכה. האדם המקבל כמובן צריך להרגיש "אסיר תודה". למה דווקא "אסיר"? הוא נמצא בבית סוהר?! כן, הוא אסור, קשור למחוייבות שלו, למחוייבות להחזיר טובה - תחת הטובה שקיבל. זו היא דרך העולם, על כך בנוי העולם – עולם חסד ייבנה!! וזו גם בסיס עבודת ה' שלנו, אנו אסירי טובה לה' ומתוך הכרת הטוב הזו מנסים כביכול "להחזיר" לקב"ה קורת רוח בעולם הזה, לעשות לפניו נחת רוח ולהרבות במעשים טובים. שתזכו להרבות רק טוב זה לזו וזו לזה, להוסיף שלום וטוב בעולם! בהצלחה!
שרית יורב - מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים [email protected]