הלוויתו של שמיר
הלוויתו של שמירפלאש 90

יאיר שמיר, בנו של ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר, ספד לאביו בטקס הלוויה הממלכתי בהר הרצל בירושלים.

"תהליך הפרידה נמשך מספר שנים שבהן ראינוך הולך ודועך לנגד עינינו, ראינו את מבטך הבוחן והנוקב הולך ומצטעף והיום מביאים אנו אותך בכבוד הראוי לך למנוחתך האחרונה. אנו, גלעדה ואנוכי, נזכור אותך כאדם הראוי לחיקוי ולהערצה, היית נשר כלפי חוץ ויונה כלפי פנים, נזכור אותך כאב וכסב שלמרות כל עיסוקיו תמיד היה זמין לנו", אמר יאיר.

מעולם לא נסחפת לשכרון חושים מחד גיסא ובוודאי לא לשברון לב ולאובדן דרך מאידך גיסא. היית לנו כמיגדלור שלאורו ניתן ללכת מבלי להסתנוור", הוסיף יאיר וציין, "אצלך אבא החירות היתה כמו איזו דת, בפיך זו היתה מילה עם קדושה מיוחדת, ותמיד טענת שהחירות היא דבר שראוי לטפחו כי קשה להשיגה וקל לאבדה. היית איש של אמונה יהודית אמיתית".

גם נשיא המדינה פרס ספד לשמיר, "העם מרכין היום את ראשו לזכר מנהיג עשוי ללא חת, שהלך בדרכו עד שהלך לעולמו. העם חולק כבוד אחרון, שהוא גם כבוד עליון, לדמוקרטיה הישראלית. היודעת חילוקי דעות עמוקים, מבלי לשכוח את שותפות הגורל שלנו. דעות שונות אינן מוחקות לא את מורשתנו העתיקה ולא את מחויבותנו לעתיד.  וגם כאשר אנו מפולגים לזרמים שונים, אנו מאוחדים בצורך לראייה ממלכתית. על מפלגתית.

שמיר ואנוכי שירתנו באותה ממשלה כשש שנים. שנינו באנו – וגם נשארנו -  כבני אסכולות שונות. אף על פי שהשורש הוא אחד לכולנו. יצחק שמיר היה אדם שלם עם עצמו. מוצק בדעותיו. רוחות נושבות לא כופפו אותו. אופנות חולפות לא פיתו אותו. האידיאולוגיה שלו נשענה על ההיסטוריה של עמנו. הוא סבר שהעבר שלנו הוא המעניק את הלגיטימציה להווה. העבר עצמו אינו מִקשָה אחת. פעמים הוא מֶרֶד. פעמים הוא איפוק. פעמים הוא חָיִל. פעמים הוא רוח. פעמים הוא מחייב להיות עם קשה עורף. ותמיד חייב לזכור כי "גר היינו במצרים". 

גם ההווה אינו קופא על השמרים. לרוב אנו "עם לבדו ישכון". ופעמים חובתנו להיות שותפים בחבר העמים. תפקידו של מנהיג הוא להיות בעל עמדה שידרה נחוש. וגם עם הצורך לזכור והיכולת לחזות.  ליצחק שמיר היה עמוד שידרה נחוש. הוא לא נלאה מכובדה של תקיפות, אבל גם מהכרחיותו של אִיפּוּק. כדבריו, גם איפוק הוא כוח. הוא סירב לקשט את עמדותיו ברטוריקה מנדבת. במעשים הוא העדיף עשייה. אבל בדברים הוא העדיף חסכון. דרכו לא הייתה קלה. פעמים הוא נאלץ לרדת למחתרת. פעמים נדרש לשמור סוד. פעמים הוא נתבע להשמיע קול רם.  הצורות השתנו. התוכן נותר.  הוא תיעב את החיפזון וראה בזמן דבר זמני. דבר חולף. בעיניו היסטוריה מחייבת סבלנות. ולפעמים עיקשות. אבל הוא האמין שמי שיודע לגלות סבלנות תחזנה עיניו בתוצאות רצויות. הוא ידע שההיסטוריה אינה דורכת במקום. בוודאי שההווה משתנה. והוא מחייב שינויים. והעתיד מי ישורונו. אבל המנהיג לדעתו חייב לזהות את ההבדל שבזמנים מבלי להפוך למנהיג זמני.  כאשר הוא נתקל בסתירות הוא נאחז בשורשים. כי השורשים לדעתו קובעים את הנוף, ולא להיפך.

יצחק שמיר היה איש לוחם. למען עמו. למען מדינתו. למען דרכו. בלח"י הוא לחם נגד השלטון הבריטי. במוסד נגד האיום המוסווה. וכראש ממשלה הוא עמד על דעתו.

הוא גילה איפוק ולא נכנע ללחצים לנהל מלחמה ישראלית נפרדת במסגרת מלחמת המפרץ שהתנהלה בראשות אמריקאית ובקואליציה שהיו בה חברים ערבים.  הוא נסע למדריד. אף על פי שהוא לא היה מאוהב בוועידות בינלאומיות.  שמיר פעל ללא לאות למען הצלת יהודים ולהבאתם לישראל.  הוא עמל רבות לפתיחת שערי ברית המועצות ומשאלו נפתחו הוא דאג למשאבים הדרושים להטסתם ולקליטתם.  כשר חוץ בממשלת האחדות הלאומית סייע למבצע משה. ולאחר מכן כראש ממשלה הוא פעל למען מבצע שלמה להעלאת למעלה מ-14,000 יהודים מאתיופיה ברכבת אווירית. עבדנו יחד למעלה משש שנים. פעמים רבות עמדותינו היו מנוגדות. תפיסותינו את המציאות באזורנו היו שונות.  אבל שנינו היינו משוכנעים שאנו פועלים כישראלים נאמנים לעמם ואוהבים את ארצם.

זה נתן לנו את האפשרות להעניק למדינה יתרונות שקיימים במסגרת ממשלת אחדות לאומית. תוך שכנוע שאנו בני עם אחד".

ראש הממשלה בהלווית יצחק שמיר ז"ללע"מ