הסיוט כבר פה, ובגדול.
פורים הוא חג, שלא מנומס, או לא פוליטיקלי קורקט לרדת עליו. לכאורה מדובר בחג מקסים. ממתקים, תחפושות, רעשנים, הרבה איפור ואוזני המן. אבל כל אימא סטנדרטית, גם אם היא לא תודה בקול כלפי חוץ, אי שם בפנים, בין הלב לבין הקרביים, לא בדיוק אוהבת את החג הזה, וזה בלשון המעטה.
משלוחי המנות. אז מה עם לפי ההלכה מדובר בשתי מנות לאדם? מי קבע, שדווקא על המצווה הזו נאמר "כל המרבה הרי זה משובח?". כמות הממתקים שמצטברים בבית, בסיום החג, לא מביישת צרכניה שכונתית. מישהו צריך לשלם רופא שיניים באיזשהו שלב, אתם יודעים. מעבר לכך, פתאום התחיל עניין התחרותיות הזו בין הנשים, מי תכין את המשלוח היפה ביותר, המושקע ביותר, אך בעיקר המקורי ביותר. פעם משלוחי מנות, היו במקרה הטוב כמה ממתקים וחטיפים בסלסלת קש, והמהדרין היו מוסיפים גם בקבוק יין. היום, משנה לשנה מידת התחכום עולה והופכת לעניין מקורי יותר ויותר, החל בארוחות בוקר מושקעות ועד מוטיב חוזר במשלוח, לדוגמא מאכלים בסגנון איטלקי. נו באמת.
עוד עניין מהותי בחג הזה, והוא איך לא, התחפושות. בעבר, כולם ידעו כבר חודש מראש למה הם מתחפשים. שנה אחת סבתא היתה תופרת תחפושת לפי הצורך, שוטר ,ליצן או מלכת הפרחים, והתחפושת הזו היתה עוברת במשפחה כל שנה מאח לאח, דרך הבן דוד והשכנים, וכולם היו שבעי רצון.
היום את נכנסת לחנות, אוחזת בחוזקה בשני הזאטוטים הפרטיים המתלהבים שלך, נבהלת מההיצע הרב, מסתחררת מכל המגוון של הרעיונות, התחפושות והאביזרים, עד שבא לך לברוח החוצה.אבל שהם יוותרו? מה פתאום? הם רק מושכים אותך לכל הצדדים, בזעקות שבר שרובן בסגנון המוטיב החוזר " תקני לי את זה". ולמרות שנכנסת לחנות הספציפית הזו, כי התפרסם בעיתון שיש להם תחפושות בשלושים ש"ח, את תמיד יוצאת משם אחרי שרכשת את התחפושות הכי יקרות בחנות. כך לפחות נדמה לך.
כי לילדים של היום יש רצונות משלהם ושום דבר לא יצליח להזיז אותם. הבנות תמיד תרצנה משהו עם שימלה ונוצצים, והבנים תמיד יעדיפו כל דבר שיש בו חרב, או רובה, או לפחות קשת עם חיצים. וככל שהם גדולים, כך יותר קשה לרצות אותם : "אוף אימא, זה תינוקי. אימא, צריך משהו מקורי..."
אז אחרי שהם שיגעו אותך, יצאתם והלכתם וחיפשתם בכל החנויות, ואפילו כבר מדדתם וקניתם,חשבת שבא לציון גואל. אז חשבת. שלושה ימים לפני החג הבחורצ'יק שלך מגלה שיש את אותו תחפושת לחבר שלו, ושהקטנה בכלל התחרטה ורוצה עכשיו משהו אחר.
בכלל, פעם פורים היה כאב ראש של יום אחד. יום שמתחיל בחמש בבוקר עם התחפושות והאיפורים, ונגמר אי שם באמצע הלילה, אבל יום אחד. היום זה חג של שבועיים שלמים.
החל מר"ח אדר, הם כל יום צריכים לבוא אחרת לבית ספר, יום אחד עם פיג'מה, יום אחד בתחפושת כיתתית, ושלא נדבר על השוק פורים שגם אליו צריך להתארגן..
ואת, מה איתך? צריכה לקום השכם בבוקר, כדי לארגן ולחפש את כל החבורה העליזה, בלילה את צריכה להישאר ערה עד מאוחר, כדי לשמוע קריאת מגילה נשים, כי אין סיכוי בעולם שתצליחי לשמוע עם הילדים בבית כנסת, ואם בכל זאת החלטת לצאת למסיבת פורים של המבוגרים בישוב, את צריכה להתחיל לדאוג לבייביסיטר כבר מט"ו בשבט, כי כל הבנות תפוסות בדיוק באותו ערב.
פלא שאת נופלת מהרגליים, בגלל כל התחפושות, האיפורים, משלוחי מנות? ורק אז את נזכרת שהשנה תורך לארגן את סעודת הפורים.
אבל הסיבה העיקרית לכך, שהאימהות לא אוהבות את פורים, לא קשורה בכלל לאקדחי פיקות, אוזני המן, איפור פנים, או תחפושות סאטן. הסיבה לכך היא שכולן יודעות, שברגע שהחג הזה יגמר, צריך להתחיל לנקות לפסח.