לא היו ימים רעים לישראל כימים שבין בחירות להרכבת ממשלה. ספין רודף ספין, מילה זו לא מילה, הבטחות מופרות ובריתות בלתי טבעיות נרקמות.
תחושת גועל מוצדקת אופפת את כל מי שעוקב אחרי מה שמכונה לצערנו בשם הנשגב כל כך "מעשה המרכבה", ולמעשה איננו אלא בבחינת תפירת שמיכת טלאים. מקפלים מפה, גוזרים משם, שוכחים כמה הבטחות, "משאירים מאחור" כמה השמצות, כמה לחיצות ידיים ועוד חיבוק או שניים וממשלה חדשה יוצאת לדרכה.
תחושת הגועל הזו גורמת פעם אחר פעם להתעוררותה של הכמיהה לשינוי השיטה. נדמה לרבים שאם רק נשנה את השיטה הכל יראה כאן אחרת. פתאום תיראה הפוליטיקה כמו גן של שושנים צחורות, מסדרונות השלטון ינוקו מכל גועל הנפש ולציון יבוא גואל ויגאל אותה משפל המדרגה אליה התדרדרה.
מספרים לנו על מעבר לשיטת בחירות איזורית-רובנית, מדברים איתנו על הגדלת הרוב הדרוש להפלת ממשלה, מציעים להעלות עוד את אחוז החסימה, מייחלים למשטר דו מפלגתי ומוסיפים עוד כהנה וכהנה כיד הדימיון הטובה. כל השינויים הללו אינם פסולים כשלעצמם. דמוקרטיות חשובות ויציבות בעולם כולו כוללות חלק מהשינויים שהוצעו לעיל ומצבן לעיתים טוב יותר ולעיתים טוב פחות. השאלה הגדולה היא האם שינויי השיטה באמת מסוגלים להביא מזור לחולאיה של המערכת הפוליטית.
תחילה חשוב לדעת שאין בעולם שתי דמוקרטיות זהות. כלומר, אין בעולם שתי מדינות שבהן שיטת הממשל זהה לחלוטין. דמוקרטיה היא עניין רחב ולכל אופי של חברה דמוקרטית מתאימה שיטה דמוקרטית מעט אחרת. השיטות השונות מתפתחות במידה רבה לפי אופיה של החברה ושינויים שאינם מתאימים לאופייה של החברה נדחים פעמים רבות כמו שתל זר בגופו של חולה (עיין ערך שינוי שיטת הממשל בישראל בשנות ה-90). אימוץ של פרקטיקות ממדינות אחרות יכול להועיל, אך לעיתים אותה פרקטיקה שבמדינה פלונית הועילה לייצוב המפה הפוליטית במדינה אלמונית תפעל פעולה הפוכה לחלוטין.
אחת הטענות נגד שיטת הבחירות היחסיות בישראל היא שהיא מונעת היווצרות משטר דו מפלגתי. אולם, עיון זריז בדפי ההיסטוריה ילמד אותנו שבישראל היה משטר כמעט דו מפלגתי (אין כיום בעולם מדינה, אפילו לא ארה"ב, שבבית התחתון של הפרלמנט שלה מיוצגות שתי מפלגות בלבד, זה פשוט לא קורה). דווקא באותה תקופה שבה מספר חברי הכנסת של שתי המפלגות הגדולות ביחד נשק כמעט למאה, במהלך שנות ה-80, תחושת הגועל מהפוליטיקה הגיעה לשיאים הגדולים ביותר (התרגיל המסריח וכדו'). לשם השוואה, בכנסת הנוכחית המספר המקביל הוא כמחצית מזה.
אם תקחו לדוגמה את העלאת אחוז החסימה, תגלו שהתוצאה היא היעלמותן של מפלגות היחיד ורסיסי המפלגות, אך התחזקות מקבילה משמעותית מאוד של המפלגות הבינוניות, אלו שכבר אי אפשר לקנות בתפקיד אחד של סגן שר. לא בטוח בכלל שלכך התכוון המשורר. גם המחשבה שמעבר לבחירות אזוריות ישנה את המפה הפוליטית, לא לוקחת בחשבון את האופי השבטי של המגורים בישראל. לא קשה לראות מצב שבו הכנסת הופכת דווקא להרבה יותר מפוצלת ומסוכסכת עם מעבר לשיטה אזורית-רובנית. הרעיון להעלות את הרוב הדרוש להפלת ראש ממשלה הוא שובה לב, אך הוא עשוי מהר מאוד להעתיק לישראל את חולאי השיטה האמריקנית, על ידי כך שתתאפשר בקלות רבה יצירת כנסת לעומתית. תשאלו את האמריקנים כמה מתבזה הבית הלבן בניסיון לקושש רוב לתמיכה בהצעות חוק ובמהלכים שונים אותם מבקש הנשיא להעביר.
מה בכל זאת קשור לשיטה? כפי שכבר ציינו בהקדמה זה קשור לחתונה. אחד הדברים שכולם יודעים על חתונה קשור לפרק הזמן שבין האירוסין ובין החתונה. כמה זמן שלא יארך פרק הזמן הזה הוא יהיה לחוץ, מתוח, עמוס משימות וחרדות. יהיה זה חודש או ארבעה חודשים, העומס לא ישתנה כמעט בכלל. בישראל כיום יש לראש ממשלה 6 שבועות רשמיים ועוד שבוע וחצי בלתי רשמיים להרכיב ממשלה. זה הרבה יותר מידי וגורם במידה רבה לגועל הנפש לצוף ובמהירות. אין שום צורך בזמן רב כל כך. אפשר לעשות את זה בפחות מחצי מהזמן, זה קורה בעולם ויכול לקרות גם בישראל. קיצור משמעותי של הזמן יקל על ראש הממשלה להרכיב ממשלה, יקל על השותפות ויקטין באורח ניכר את ההתבזות ההדדית.