ביומן ערוץ 7 הבאנו את סיפורם של שני חברים צעירים מניו יורק, דוד ודוד, שהחליטו לעלות ארצה לבדם כדי להתגייס לחטיבת גולני. בימים אלה הם משלימים כבר שמונה חודשים בחטיבה החומה, אך מסתבר שהדרך לכך הייתה מעט מורכבת.
בילדותם למדו השניים יחד בבית ספר יהודי בניו יורק. חברותם הטובה נשמרה ונמשכה גם בתקופת חטיבת הביניים והתיכון, וגם את ההחלטה לעלות לישראל ולהתגייס לגולני קיבלו יחד.
השניים מספרים על תמיכה רבה שקיבלו מחבריהם בבית הספר הציוני בו למדו, אך עם זאת הוריהם העדיפו שימשיכו במסלול האופייני לילד אמריקאי – קולג'.
על החטיבה הנכספת שמעו והתרשמו מבן דוד שהיה לוחם בה, "כשהייתי קטן ראיתי אותו עם הכומתה החומה ועם העץ על התג וזה היה האידיאל שלי. חייל קרבי נראה היה בעיני רק חיל גולני", מספר דוד כהן בעוד חברו, דוד אהרון, מספר על הקושי של אביו כחייל נחל מוצנח בעברו, לקבל את העובדה שהבן רואה רק בגולני יעד לגיוס.
בדבריהם מציינים השניים את התרומה המשמעותית שהעניקה להם הכשרה שקיבלו במשך חודשיים לפני הגיוס, חודשיים בהם תרגלו כושר גופני לצד אולפן עברית יחד עם ההכנות הפרוצדוראליות לגיוס. לדבריהם ההכנות הללו הקלו עליהם את טראומת המסעות והזחילות בבוץ, חלק בלתי נפרד משגרת יומו של טירון בחטיבה לוחמת.
כשהגיע מועד גיוסם הבהירו השניים שמבחינתם רק חטיבת גולני באה בחשבון. היה מי שהציע להם להצטרף לאחת מישיבות ההסדר כדי להבטיח שירות בחטיבה, וכצעירים דתיים החליטו לאמץ את הרעיון, אך כשבוע לפני הגיוס נאמר להם שמישהו מבין תלמידי אותה ישיבה העלה פרופיל ומצטרף למשרתי החי"ר והמכסה נסגרה. "היינו בפאניקה", הם מספרים. ההצעה שעלתה הייתה להגיע לבקו"ם כחיילים רגילים ולדרוש 'גולני'.
השניים עשו את שהוצע להם וכשהגיעו לקצין המיון נאמר להם שכולם רוצים גולני ולכן כדאי שיבחרו משהו אחר. "אמרתי לו שבאתי מניו יורק רק לגולני. הוא אמר לי שאצא החוצה ואחשוב שוב. אולי הוא קיווה שמשהו ישתנה...". כצפוי החלטת השניים לא השתנתה והדרישה הייתה ברורה – גולני.
השניים נשארו ללון בבקו"ם עד שגילו באחת הרשימות את שמותיהם כמיועדים לחטיבה."זה היה היום המאושר ביותר עבורי", מספר דוד כהן.
ומה אומרים החברים בפלוגה על ה"מורעלות" שגילו הצמד מניו יורק? "הם קוראים לנו פראיירים, אבל אני יודע שהם מעריכים אותנו. ברור לי שעמוק בלב הם מעריכים. הרי גם הם היו יכולים להיות ג'ובניקים. הדיבורים האלה על פראיירים יוצאים רק ברגעים קשים. הם סובלים ולא ברור להם למה באתי כדי לסבול", מספר כהן, ולשאלה כיצד מגיבה המשפחה שבעבר הרימה גבות על החלטת הגיוס, התשובה אחידה "הם גאים בנו".