מלחמתה של תורה

מה עושה צאצא ישיר לשושלת אדמו"רי ויז'ניץ בחלקה חקלאית בדרום הר חברון? הרב משה הגר מסביר איך המכינה שהקים ממשיכה את דרך אבותיו

חיים אקשטיין , כ"ז באדר תשע"ג

הרב משה הגר
הרב משה הגר
פלאש 90

שעת בוקר במכינת בית יתיר. הרב משה הגר-לאו יושב בבית המדרש עם חבורה של תלמידים ומעביר שיעור.

הנושא: מצוות השמיטה, שיעור ראשון מתוך סדרה בנושא מצוות התלויות בארץ. אי אפשר לשפוט רב על פי שיעור אחד שלו, אבל במקרה הנוכחי נדמה שהשיעור הזה מייצג נאמנה את הרב הגר: התורה והארץ, המצוות ועבודת האדמה הולכים יחד בטבעיות. מי שלמד בישיבה, פנה לענף החקלאות ושוב חזר לעולם התורה בתפקיד ראש מכינה, חי את שני הערכים האלה יום יום כבר עשרות שנים.

שם של אדמו"ר על הנשק

יש רבנים שצריך להציג את הרקע המשפחתי שלהם, ויש כאלה שמספיק לומר את שמם. השם "הגר-לאו" משתייך לקבוצת השמות שפועלים לבד, בלי צורך במישהו שיסביר לאיזו שושלת רבנית הם מתקשרים. השם הראשון בצמד השמות – הגר – מצלצל מוכר לכל מי שנמצא בתוך עולם החסידות; אמרת הגר - אמרת ויז'ניץ. השם השני, לאו, מצלצל מוכר לכל מי שנמצא בתוך עם ישראל.

לטובת מי שאינו מצוי בשושלות היוחסין החסידיות: רבי ישראל הגר, בעל ה'אהבת ישראל', היה מהאדמו"רים הראשונים של חסידות ויז'ניץ, השלישי במספר. בניו המשיכו את השושלת, והעבירו אותה לארץ ישראל; המרכזי שבהם, רבי חיים מאיר הגר, הקים את קריית ויז'ניץ בבני ברק ועמד בראש החצר שם, ואח נוסף – רבי ברוך הגר – ייסד את חסידות סערט ויז'ניץ החיפאית. השניים העבירו את המושכות לבניהם, אלא שהחצר של ויז'ניץ התפצלה; רבי משה יהושע הגר נשאר בבני ברק, ורבי מרדכי הגר פתח חצר חדשה של ויז'ניץ בניו יורק. דור אחד קדי
אני מעריץ את הציבור החילוני, ואני מביא הנה למכינה דמויות מהעולם החילוני, אנשים אמיצים שהקימו את המדינה ומסרו את נפשם עליה, ועם זאת אני חושב שהעתיד שלנו כמדינה יהודית תלוי בציבור החרדי. ולכן צריך להיזהר, מבחינה פוליטית ובכלל, מהליכה בלי החרדים
מה, ואנחנו כבר בימינו אנו עם שלוש חצרות גדולות ומפותחות, שבראש כל אחת מהן עומד אדמו"ר ששמו הגר.

כדי למקם את הרב משה הגר בשרשרת, וגם כדי להבין מהיכן נכנס השם "לאו" לשם המשפחה, נחזור שני דורות אחורה: לאדמו"רים שהקימו חצרות בארץ, ר' חיים מאיר ור' ברוך, הייתה גם אחות ושמה דבורה. דבורה נישאה לרב משה חיים לאו, ולשניהם נולד בן: הרב יהושע הגר. דבורה נפטרה סמוך ללידה, הרב משה חיים לאו נישא בשנית, ומנישואין אלו - שכבר לא היו קשורים ישירות למשפחת הגר - נולדו הרב ישראל מאיר לאו ואחיו נפתלי, ובניהם הרבנים דוד ובני לאו. בתווך בין שתי המשפחות, הגר ולאו, עמד רבי יהושע הגר. למרות השם המחייב, שמשייך אותו לעמוד השדרה של ויז'ניץ, הוא דווקא לא כיהן כאדמו"ר אלא כמנהל תיכון חילוני בתל אביב. שם, בתל אביב, נולד לרב יהושע בן, וכאן אנחנו מגיעים סוף סוף לרב משה הגר.

גם מי שהתקשה לעקוב אחרי כל ההשתלשלות, יכול לקלוט את הרושם העיקרי: הרב הגר ינק חסידות מגיל אפס. לא מדובר רק בשימור של העבר המשפחתי; הקשר עם בני הדודים, אדמו"רי ויז'ניץ בבני ברק ובחיפה, לא התנתק גם כשהרב יהושע פנה לכיוון הציוני יותר. "היינו נוסעים כל שנה בימים הנוראים לויז'ניץ בחיפה", מספר הרב הגר. "רק שנה אחת לא הייתי שם, ערב מלחמת יום כיפור, כי הייתי בכוננות".

איך הקשר לויז'ניץ השפיע על בית הוריך?

"בבית שמעו ניגונים של ויז'ניץ, עם הקצב המיוחד של ויז'ניץ והרגשנות של ויז'ניץ. יש בה דגש מיוחד על הרגש, ומאותה סיבה גם על עבודת התפילה. בחסידות גור, למשל, המוזיקה היא יותר צבאית, מארשית, ובויז'ניץ - לפחות זו שאני גדלתי עליה – המוזיקה שקטה יותר. יש כמה מארשים אבל הם לא העיקר. "מכניסי רחמים" של ר' חיים בנט, למשל, הוא אמנם ניגון חדש, אבל הוא בקצב של ויז'ניץ של פעם".

הרב הגר רואה את עצמו לא רק כצאצא ביולוגי של מייסד השושלת, הרב ישראל הגר, אלא גם כממשיך דרכו הרוחנית, גם אם לא מדובר בדרך החסידית הקלאסית. "אצל סבא ישראל הנושא של אהבת ישראל היה חזק מאוד. היה שלט בחדרו של הרבי: 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'. גם המכינה כאן היא מכינה של כלל ישראל, לא אליטיסטית. אבא שלי המשיך את אותה דרך, ולימד בתיכון ערב; התלמידים שם היו כאלה שעד אחרי הצהריים עבדו לפרנסת ביתם, ומארבע עד תשע בערב למדו לבגרות. בין התלמידים האלה, שלא ציפו מהם להגיע לגדולות, היו הרמטכ"ל משה 'וחצי' לוי, פרופ' משיח ועוד. המנהיגים נמצאים בתוך העם, לא בכל מיני מקומות שבהם חושבים שהם נמצאים. אגב, זה בא לידי ביטוי גם ביקב שלנו. אנחנו מערבבים שם זנים שונים, וזה מה שנותן את האיכות".

אתה עדיין בקשר עם חסידות ויז'ניץ?

"רק אתמול הייתי בחתונה בסערט-ויז'ניץ בחיפה, ונכנסתי גם ליחידות אצל הרבי. אנחנו שומרים על קשר גם עם ויז'ניץ בבני ברק. יש לרבי גם דירה בערד, שהוא נוסע אליה לפעמים כדי שיהיה לו קצת שקט, וכשזה קורה אנחנו נפגשים שם".

איך הם מקבלים את המקום שאתה נמצא בו? המכינה, הצבא.

"כשהייתי ביחידות אצל הרבי, הראיתי לו את הנשק שלי, נשק שכתוב עליו 'הגר' כשמו. הוא עצמו היה לוחם במלחמת השחרור בקרבות רמת יוחנן, ואפילו נפצע בקרבות האלה, כך שהוא לא נופל מהכיסא כשהוא רואה אותי עם הנשק".

תלמיד ישיבה ורועה צאן

הרב הגר גדל בתל אביב, כאמור, למד בישיבה העירונית והיה חבר בסניף תל אביב צפון. שם צמח גם עמיתו, הרב אלי סדן. הוא שירת בגרעין נח"ל בקיבוץ עלומים. בשירותו הצבאי פנה למסלול הפיקודי, ובמלחמת יום כיפור היה סגן מפקד פלוגה. לאחר המלחמה, בצעד שעשוי להרים גבה אצל חי"רניקים רבים, ביצע פנייה חדה מהחי"ר לשריון. "תוך כדי המלחמה החלטתי על המעבר", מסביר הרב הגר, "זיהיתי שהחיל הזה הוא שחולל את ההצלחה של המלחמה".

רק אחרי שחרורו, לאחר ששירת כמפקד פלוגת טנקים במשך שלוש שנים, בחר הרב הגר להיכנס לעולם התורה. הוא הגיע לישיבת מרכז הרב, שם למד אצל הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. "לפני הצבא לא חשבתי ללכת לישיבה. אמנם הייתי דתי, אבל לא 'תורני'. גיסי, הרב אברהם רקנאטי, חיבר אותי למרכז הרב".

התחנה הבאה במסלול של הרב הגר היא זו שהוא נמצא בה עד היום – בית יתיר שבדרום הר חברון. היישוב, הנושא גם את השם מצדות יהודה, הוקם בשנת תשל"ט כמושב שיתופי חקלאי. הגרעין המייסד הורכב מבוגרי מרכז הרב, וביניהם הרב הגר, שעזב את הסטנדר לטובת המעדר והטורייה.

"הייתי מזכיר היישוב", מספר הרב הגר, "ולאחר מכן רועה צאן במשך שנתיים-שלוש. זאת הייתה תקופה פורה מאוד מבחינתי. כשהעדר הפך להיות תעשייתי יותר, עזבתי אותו ועברתי לכרם".

מה הביא אותך להקים יישוב?

"ציונות. אהבה לארץ ישראל, למדבר יהודה, לחקלאות, למצוות התלויות בארץ".

המחשבה שלך הייתה להשתקע בחקלאות?

"ראיתי את עצמי בתחומי החקלאות והצבא, לא חשבתי שאלמד תורה. אבל כנראה הצד הרבני של המשפחה עמד כל הזמן ברקע".

שנים אחדות אחרי ההחלטה להתמסר לאדמה התרחשה עוד תפנית בקורות החיים של הרב הגר. הפעם הוא עזב את החקלאות כדי לעלות שוב על מדים, ולהיכנס כאיש קבע לצה"ל שאחרי מלחמת לבנון. "אחרי המלחמה הייתי בקורס מג"דים, ואז פנה אליי אלוף מאיר דגן, מפקד האוגדה, וביקש ממני לחתום קבע למשך שנה אחת. היו לי אז כבר חמישה ילדים. חתמתי שנה, ושירתי כמג"ד של גדוד עוז 77, כולל כמה חודשים של מבצעים בלבנון. תוך כדי השירות נולדה לי גם שלישייה".

חוץ מהשלישייה נולד לרב הגר באותה שנה גם רעיון חדש – להקים מכינה קדם צבאית בבית יתיר. המכינה בעלי כבר הייתה קיימת אז, אבל רעיון המכינות עדיין היה טרי לחלוטין. "לא קיבלתי את ברכת הדרך מהרב סדן", מספר הרב הגר, "הוא טען שבראש מוסד כזה צריך לעמוד תלמיד חכם גדול, ואני הייתי חקלאי ולא יצא לי ללמוד בצורה מסודרת. אבל החלטתי שבשביל תפקיד של ראש מכינה – מה שלמדתי יכול להספיק".

גם אחרי השחרור מהצבא וההתמסרות למכינה, השירות במילואים תפס מקום חשוב בחייו של הרב הגר. הוא המשיך להתקדם בסולם הדרגות – ממג"ד במילואים לסמח"ט, ומשם לסגן מפקד אוגדה בפיקוד מרכז. בתפקיד זה שירת במבצע 'חומת מגן' ב-2002, באזור חברון ובית לחם. מדינת ישראל מצאה את עצמה במבצע הזה אחרי שנה וחצי של אינתיפאדה כואבת; את הרב הגר המבצע תפס כשנה אחרי האירוע הקשה בחייו. בתו נהרגה יחד עם ארוסה בתאונת דרכים, זמן קצר לאחר האירוסין.

"מה שגרם לי להתאושש אחרי התאונה – זה חומת מגן. בזמן שקיבלתי את הטלפון להתגייס, היה אצלנו גיסי, שי בזק, לשעבר הדובר של נתניהו. הוא אמר שאף פעם הוא לא ראה חיוך על הפנים שלי כמו באותו רגע. חיכיתי לזה מאז הסכמי אוסלו".

מה כל כך הלהיב אותך במבצע הזה?

כדי לענות על השאלה הזאת, אל"מ הגר חייב לפרוס את משנתו הביטחונית. "הפעילות ההתקפית של צה"ל, רדיפה יומיומית אחרי הטרור, היא המענה היחיד לבעיית הטרור הפלשתיני. שליטה בשטח, שליטה במודיעין, לא גדרות. כשהטרור נמצא כל הזמן תחת בריחה, זה מה שמביא את השקט. גם עבור הפלשתינים עצמם, אלה שרוצים לחיות בצורה סבירה, המצב היום מאפשר מרקם חיים סביר, ויחסית לשאר המזרח התיכון הם זוכים גם לשפע כלכלי. אני זוכר שהשתתפתי אחרי 'חומת מגן' בוועדה שדנה בשיקום כלכלי של הפלשתינים, ואף אחד לא דמיין שערבים ויהודים יוכלו לקנות יחד אצל רמי לוי. אלה הישגים ישירים של 'חומת מגן'".

ומבצעים גדולים אחרים בשנים האחרונות לא הביאו לתוצאות כאלו?

"'חומת מגן' היה מבצע הכרעתי. מבצעים אחרים, כמו 'עמוד ענן' וכדומה, לא היו הכרעתיים, ולכן גם ההישגים שלהם היו מוגבלים וזמניים. התפיסה ששטחים הם נטל הצליחה לחלחל, וכשיוצאים למבצעים שמטרתם לכבוש שטח באופן זמני, לא כדי להחזיק בו אלא כדי להרוג כמה שיותר מחבלים, ממילא המוטיבציה להילחם יורדת. ראינו את זה במלחמת לבנון השנייה".

לאורך השנים הקדיש הרב הגר גם לא מעט מזמנו ומרצו לפעילות למען שלמות הארץ. את הצעדים הראשונים עשה גם הוא בסבסטיה. "הייתי בסבסטיה כבחור צעיר, ובהמשך עסקתי בפעילות פוליטית למען שרנסקי, כשלמדתי ב'מרכז'. בעקבות הנחייה של הרב צבי יהודה הוקם מטה ששמו 'שומר אחי אנוכי', ופעלתי בו יחד עם רבנים כמו הרב עודד וולנסקי והרב בני אייזנר. אחר כך, לפני פינוי ימית, הנחתתי בימית אונייה מלאה במתנחלים. כל חיל הים רדף אחרינו".

במה מתבטאת הפעילות שלך מאז אוסלו?

"בתקופת הסכמי אוסלו הבנתי שהמפתח לקבלת ההחלטות נמצא בידיים של החרדים. הייתי הולך אל הרב עובדיה יוסף, הרב אלישיב ואחרים, כדי לדבר על הביטחון הלאומי שלנו, להציג את הסכנות שכרוכות בפשרות טריטוריאליות. כמו שפונים לרבנים בנושאים רפואיים, ומציגים בפניהם את חוות הדעת הרפואיות כדי שיידעו להכריע, גם בשאלות ביטחוניות צריך שהרב ישמע את כל השיקולים ויכריע. הלכתי עם אביגדור קהלני ודן שומרון לרב עובדיה כשרבין רצה לסגת מהגולן, הלכתי עם מאיר דגן לרב אלישיב והרב בעדני בזמן התכנית של ברק, וגם לפני ההתנתקות הלכתי לרב עובדיה יחד עם יעקב עמידרור. אני זוכר שנכנסנו אליו ביום שישי, יום אחרי שאריק שרון שלח אליו את יוסי פלד וכרמי גילון, לשכנע אותו בסכנות הביטחוניות שבתכנית. שבוע לאחר מכן, בדרשה של מוצאי שבת ביזדים, הוא אמר חד משמעית שהתנתקות מסוכנת".

ואפשר להיכנס בקלות לרב עובדיה ולרב אלישיב?

"אני מוצא תמיד את הדרך להיכנס...".

"כמות התלמידים בהסדר עלתה"

בתור אחד מראשוני רבני המכינות, שגם עומד היום בראש איגוד המכינות הקדם צבאיות, הרב הגר משמש ככתובת אידיאלית לשאלות בנושא. בשונה אולי מישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות, שגם הפתוחות והחדשניות שבהן שומרות עדיין על זיקה כלשהי למודל המסורתי, המכינות הקדם צבאיות הן מוסד חדש לחלוטין – ולכן הן מעוררות תמיד שאלות: איך צריכה להיראות מכינה, אילו אנשים אמורים ללכת אליה, מה מקומה מול הישיבות ומה מקומה מול הצבא.

איך התעורר אצלך הרעיון של הקמת מכינה?

"זה קרה בשנה שבה הייתי בקבע. חזרתי לצבא אחרי 13 שנה שלא הייתי בו, כאדם בוגר יותר. ראיתי שחבר'ה דתיים שהגיעו לצבא שלא במסגרת ההסדר – נשחקים מאוד. מה שהם צריכים זה קבוצת השתייכות. גם אם לא מתגייסים ביחד, דיבוק החברים שנוצר במכינה נותן את היכולת לשרוד ביתר קלות. קשה להיות חייל, קשה יותר להיות חייל קרבי, וקשה עוד יותר להיות חייל קרבי דתי, כשאתה לבד".

אופי הלימוד במכינות נתון במחלוקת. התלמידים אולי יידעו לשמור על רמה דתית בצבא, השאלה היא אם יידעו ללמוד דף גמרא אחרי השחרור. מסתבר שהרב הגר מכיר בבעיה, ויש לו גם תכנית לעשות שינויים בסדרי הלימוד במכינות. "האתגר הבא שלי הוא לעלות כיתה בעולם המכינות, לעשות אותן ישיבתיות יותר. למשל, שיהיה יותר לימוד עצמי; לא בכוונה נגררנו להיות נותני שיעורים, ופחות נותנים לחבר'ה לעמול. הרב סדן מוביל מהלך כזה בעלי, ואני חושב שזה צריך לקרות בכלל המכינות".

אין חשש שזה ירחיק את החבר'ה מלהגיע למכינות, ובסוף הם לא יילכו לשום מסגרת לפני הצבא?

"אני חושב שהנוער הולך ומשתבח. בשיחות סיכום של סוף השנה תלמידים אומרים לנו שני דברים: שהיינו צריכים להחזיק אותם יותר קצר, ושהם היו רוצים לדעת ללמוד לבד. נכון שזה יכול להרחיק טיפה, אבל אולי צריך שבנוסף יהיה גם סוג קליל יותר של מכינות, למי שירצה משהו אחר".

יש טענה שהמכינות הן אופציה אטרקטיבית לשמיניסטים, וזה בא על חשבון הישיבות.

"עובדתית זה לא נכון. מאז הקמת מפעל המכינות כמות התלמידים בהסדר רק גדלה. היו אז 450 תלמידי הסדר, והיום יש 1,700 תלמידי הסדר, ובמכינות רק 1,000. זה אומר שעולם התורה התחזק, ואם יש בעיות בישיבות מסוימות זה קשור לאותן ישיבות, ולא למכינות. אבל זה נכון שהמכינות מזמינות כביכול חיים קלים יותר, ולכן אמרתי שאנחנו חייבים להעלות את הדרישות גם במכינות.

"אני אישית מעודד חבר'ה ללכת לישיבות, אין לי עניין למשוך אליי תלמידים. כששמיניסט מגיע אליי עם התלבטות אם ללכת למכינה או לישיבה, אני שולח אותו לישיבה. יש גם הרבה אנשים שמגיעים לכאן לשנה אחת, ואחר כך ממשיכים לישיבות אחרות ונעשים תלמידי חכמים. פשוט בסוף השמינית הם היו רחוקים מהמחשבה שהם יכולים לשבת וללמוד, ואחרי שנה במכינה הם רואים את עצמם מתאימים לזה. אז אני אמנם מטפל בתלמידים שצריכים חיזוק, אבל העמל לייצר תלמידי חכמים נעשה במקומות אחרים. במרכז הרב, בהר המור, אלה המקומות שצריכים לתת כוח בשביל כל פעילי השטח כמונו".

איגוד המכינות, הגוף שבראשו עומד הרב הגר, לא כולל רק את המכינות הדתיות. אמנם הן היו החלוצות בתחום, אך כיום אפשר למצוא באיגוד שלל סוגים של מכינות קדם צבאיות – חילוניות, מעורבות לדתיים וחילונים, אפילו מכינה אחת רפורמית. הדחיפה להקמת המכינות הללו באה דווקא מהכיוון הדתי.

"הרגשנו שצריך לחבר את הנוער לציונות, לאו דווקא דתית אלא פשוט ציונות, להחזיר את הצבע ללחיים. האיחוד הלאומי והמפד"ל נתנו תקציבים גדולים כדי להקים מכינות חילוניות. היום יש 42 מכינות קדם צבאיות, מתוכן 23 כלליות או מעורבות ו-19 דתיות. מצפון לדרום, מקצרין עד חצבה ושדה בוקר".

יש היום שיתוף פעולה בין המכינות הדתיות והחילוניות?

"שיתוף הפעולה הוא בעיקר בין ראשי המכינות, שנפגשים לעיתים קרובות. יש גם ראשי מכינות שמלמדים במכינות כלליות, כמו הרב יגאל לוינשטיין שמעביר שיעור קבוע במכינת 'נחשון'. יש גם קשר הדוק בין המכינה בקשת למכינת הגליל העליון, ומכינת 'רבין' שולחת פעם בשנה את התלמידים למכינות דתיות. דווקא לדתיים יש פחות נטייה לקשרים האלה, והחילונים רוצים בהם מאוד".

למה חשוב לכם לשתף איתם פעולה?

"המכינות הללו חשובות לנו מאוד, אף על פי שיש בינינו מחלוקות. יש מכינות שמאלניות מאוד. היו לנו דיונים בתקופת ההתנתקות, ובסוף הגענו להחלטה רשמית משותפת נגד סירוב פקודה וגם נגד שימוש בצה"ל. החלטה שכל אחד מהצדדים שילם עליה מחיר".

אם הדעות שונות, מה בכל זאת המכנה המשותף שגורם לכם לפעול יחד?

"האינטרס המשותף שלנו הוא השבחתו של צה"ל. בין מי שעמדותיו ימניות ובין מי שעמדותיו שמאלניות, מסכים שצה"ל צריך להיות חזק. השנה שבחור עובר במכינה גורמת לו להגיע לצבא כשהוא מעוצב, וזה משביח את הצבא. הצבא יודע גם להעריך את זה. העובדות בשטח מראות שמבין בוגרי המכינות יש הרבה יותר קצינים".

חרדים ליחידות עילית

העמדה יוצאת הדופן שהרב הגר נמצא בה, קשר לעולם החסידי מצד אחד וחיבור לצה"ל מצד שני, מציבה אותו בנקודה מעניינת ביחס לסערה הציבורית האחרונה – סוגיית גיוס החרדים. "אני חושב שחלק גדול מהציבור החרדי צריך להשתלב בצבא, לטובתו, ויש גם חלק שלא צריך. בכל מקרה אסור בשום אופן לעשות זאת באופן שיפגע בעולם התורה. צריך לטפל בעניין מתוך הידברות עם הרבנים וראשי הישיבות".

מה כן אפשר לעשות?

צריך לחוקק חוק שיעודד מתגייסים מהציבור החרדי. בעבר המדינה ראתה חשיבות בגיוס של ההתיישבות; הייתה מחלקה מיוחדת שדאגה לזה, הם היו שנה וחצי בשירות צבאי ושנה וחצי בגרעין נח"ל, עברו קורס צניחה, קיבלו כנפי צניחה. כך צריך לעשות גם בנח"ל החרדי: כנפי צניחה, שירות ביחידות הכי טובות של צה"ל, זה ימשוך את הנוער הכי איכותי לשירות קרבי".

זה ריאלי להקים מסגרת לחרדים בכל יחידה מובחרת?

"כשהקימו את הנח"ל, הם היו גדוד שלם בחטיבת הצנחנים. גם היום אפשר להקים גדוד חרדי בצנחנים, וגדוד חרדי בגולני, לאפשר צ'ופרים נחשבים יותר. כמו שזה עודד אז את הנוער ללכת לנח"ל, זה יעודד גם את הנוער החרדי להתגייס".

זה בכלל מעניין אותם, אם משרתים במקום משמעותי יותר או פחות?

"יש דעות שהציבור הזה פחות אידיאליסטי, ולכן לא זה מה שיביא לפתרון, אבל אני לא מסכים עם הדעות האלה. מכל מקום, עובדתית יש היום רק אדם אחד בלבד שמגייס במגזר החרדי. אם רוצים גיוס משמעותי, יש צורך בהרבה יותר אנשים שיעסקו בעניין, ואז ממילא נוכל לדעת איפה אנחנו נמצאים ומה צריך לעשות".

למה כל כך חשוב להשקיע בגיוס החרדים?

"בזכות צורת החיים המיוחדת שלהם, יש להם פוטנציאל גדול: הם ממושמעים, הם מוכשרים, צה"ל יכול להתברך באנשים כאלה. זאת בתנאי שהוא אכן ירצה, ובכלל לא בטוח שהוא רוצה, כי זה דורש להשתנות. כניסת כמות גדולה של חרדים תחייב שינויים, ויש נטייה פשוטה לשמור על הקיים, מה שהיה הוא שיהיה. הצבא התקשה אפילו מול דרישות של דתיים לאומיים, כמו שירת נשים. אני חושב שצריך להקים מנהלת שתעסוק בגיוס חרדים, רק של אלה שנושרים מהלימוד, ובמקביל לעודד את החבר'ה שמתגייסים לנח"ל החרדי ולאפשר להם להגיע ליחידות הכי מובחרות".

ציינת בדבריך שהגיוס הוא גם לטובת המגזר החרדי עצמו. איך זה יכול לתרום להם?

"יש מקומות שרחוקים כרגע מלהשתלב במערכת הקיימת, ומצד שני מקומות שהגיוס רק יבנה אותם. התלמידים שם זקוקים למסגרת שיש בה כפייה. גם פה במכינה יש תלמידים שהחופש לא עושה להם טוב, והם צריכים את המסגרת החזקה של הצבא. חלק גדול מהנושרים במגזר החרדי זקוק למסגרת כזאת. צריך לבחון זאת לפי מוסדות, לא על פי מכסות; יש מוסדות שלמים שיכולים להתגייס, ומוסדות שכדאי שאף אחד מהם לא יתגייס".

במשא ומתן הקואליציוני מדברים על הגדרת יעדים. כמה שנים לדעתך זה ייקח?

"זה תהליך של עשרות שנים. לפני 15 שנה כשדיברו על הנח"ל החרדי, אף אחד לא האמין שיהיה היום שחר כחול, ושחר ירוק, וגדוד מילואים שלם של הנח"ל החרדי, שהוא גדוד המילואים הגדול ביותר. זה בזכות תהליך של בניית אמון אצל החרדים, שאפשר להסתדר בצבא מבחינה דתית. כשחרדים שנמצאים היום בצבא חוזרים הביתה וממשיכים להיות חרדים, אנשים מסביבם מגלים שבצבא אפשר גם להתחזק, זה לא חייב להיות מקום של שמד.

גם אצלנו בציונות הדתית הייתה תקופה שהצבא היה בבחינת שמד, רבים מבני הקיבוץ הדתי היו מורידים את הכיפה במהלך השירות; אבל היום, אחרי המפעל הגדול שנעשה בציבור הדתי-לאומי, אנשים יודעים שאפשר להסתדר ואפילו להתחזק רוחנית, ואת זה גם המגזר החרדי יכול ללמוד. אבל זה תהליך ארוך, וכשקובעים זמנים – מרחיקים את הגאולה. יש כאן תהליך שכבר התחיל, וצריך להאיץ אותו, אבל אי אפשר להגדיר זמנים. אני מאמין שגם יעלון מבין את זה. דיברנו על כך לפני הבחירות, וגם חיברתי אותו עם דוד הגר, האיש שמחזיק כלכלית את הנח"ל החרדי. הוא בן דוד שלישי שלי. מה שאני אומר משקף את מה שהוא מנסה לעשות כבר שנים".

מה מקומם של אלה שתורתם אומנותם בסיפור הזה?

"בשונה אולי מחלק מראשי המכינות, אני חושב שבעולם הדתי-לאומי יש מקום לאנשים מיוחדים, בני עלייה, שלא ישרתו בצבא בכלל אלא רק ילמדו. השאר – שיעשו שירות צבאי מלא, משמעותי, כולל פיקוד. צריך אנשים שתורתם אומנותם גם בציבור שלנו, והם אינם צריכים להיות מתוסכלים מכך שאינם משרתים בצבא, כי כל חייהם הם שירות אחד גדול. הנטל הוא גם בתורה - שכמובן לא צריך להתייחס אליה כנטל אלא כלקח – ולכן גם בעולם התורה יש צורך באנשי קבע".

הברית הטבעית – עם החרדים

המתח בין החילונים לחרדים סביב הגיוס מציב את הציבור הדתי-לאומי בתווך, בין הפטיש לסדן, ומעורר אצלו את השאלה הקשה שתמיד הייתה באוויר – לאן הוא שייך יותר. עכשיו, כשבנט מהדק את הקשר עם יאיר לפיד, ומאידך רבנים ציוניים נפגשים עם עמיתיהם החרדים לשם חיזוק עולם הישיבות, כבר אי אפשר להתעלם מהדילמה.

כמי שמקושר לעולם החרדי, איפה לדעתך הציונות הדתית צריכה לראות את עצמה ביחס לעולם הזה?

"אחרי הבחירות ב-2003, טומי לפיד הסכים להיכנס לממשלה עם המפד"ל בלי החרדים, והמפד"ל קיבלה החלטה גורלית והסכימה – וזה מה שהכריע את גוש קטיף. החיבור שלנו לחרדים טבעי יותר מהחיבור עם החילונים. אני מעריץ את הציבור החילוני, ואני מביא הנה למכינה דמויות מהעולם החילוני, אנשים אמיצים שהקימו את המדינה ומסרו את נפשם עליה, ועם זאת אני חושב שהעתיד שלנו כמדינה יהודית תלוי בציבור החרדי. ולכן צריך להיזהר, מבחינה פוליטית ובכלל, מהליכה בלי החרדים".

עם שני המגזרים, החרדי והחילוני, יש לנו מכנה משותף. למה המכנה המשותף עם החרדים עדיף?

"הזהות היהודית היא המפתח לכל היותנו במדינת ישראל. אם לא תהיה סיבה טובה להילחם, החיילים לא יילחמו. ראינו באמת חולשות גדולות במלחמת לבנון השנייה, ובתקופה של 'ארבע אמהות'. זו תוצאה של חוסר אמון בצדקת הדרך, ומשמעותה של הדרך היא האופי היהודי של המדינה".

יש בינינו הרבה מחלוקות בנוגע לאופי הזה, איך הוא צריך להיראות.

"זאת כבר שאלה של איך. אלו מחלוקות כמו המחלוקות בין גור לויז'ניץ, או בין מרכז להר המור, או בין מכינה אחת למכינה אחרת. השאלה המרכזית היא שאלת הזהות היהודית של המדינה, ובזה אנחנו קרובים יותר לחרדים".

אפשר לדבר על מדינה יהודית עם אלה שבכלל אינם רואים ערך במדינה?

"רבים מהחרדים נושאים בעול של המדינה, בוודאי בציבור של ש"ס שתמיד ראה את עצמו חלק מהמדינה, וגם בתוך אגודת ישראל. צריך לזכור קודם כול שהחרדים חיים כאן בארץ ישראל, אף על פי שזה מקום מסוכן. הייתי שותף בקבוצה כלשהי של הידברות, בתקופת רצח רבין, ואמר לי אז טומי לפיד: 'אנחנו ואתם – אבל בלי החרדים'. אמרתי לו: יש לי שני בני דודים, הרבי מויז'ניץ בניו יורק והרבי מויז'ניץ בבני ברק. הרבי מניו יורק חי טוב, והעם האמריקאי רוחש לו כבוד, ולעומתו הרבי מבני ברק חווה פה פיגועים ועם זאת נשאר בארץ, ועוד קוראים לו טפיל. מבחינתי הוא ציוני".

החרדים מעוניינים בכלל בשיתוף פעולה עם הציונות הדתית?

"הרבי מויז'ניץ אמר לי פעם שהוא מחלק בין המזרוחניקים לגוש אמונים. גוש אמונים הם לעילא ולעילא, והמזרוחניקים יהיו בסוף חילונים. היחס של הציבור החרדי לציונות הדתית באמת נחלק לשניים – יש להם יחס של הערכה וכבוד כלפי הציבור האמוני יותר, ואלה שמתרחקים מעולם התורה ה'גלותי', גם מבחינת החזות החיצונית, נחשבים בעיניהם למאיימים על הקודש, שעליו הם שומרים מכל משמר".

יותר דתיים בצה"ל – פחות בעיות

חוץ משאלת בני הישיבות, דילמות של תורה מול צבא מתעוררות גם בקרב המתגייסים. אחת לכמה זמן עולה על הפרק סערה חדשה, בעקבות התנגשות בין חיילים למפקדיהם על רקע שמירת הלכה. הסאגה הידועה של שירת נשים היא רק אחת מהדוגמאות לכך.

כראש מכינה, תלמידים פונים אליך בדילמות כאלו?

"תפיסת העולם הבסיסית שלי היא שמה שבחור רכש במכינה – הוא רכש, והוא לא אמור להתקשר לאורך כל השירות ולשאול שאלות. בזמן הלימוד במכינה אנחנו משתדלים להעמיד את השאלות הקשות על השולחן ולתת תשובות".

ובכל זאת, איך אפשר לטפל בכל המקרים הללו?

"היה לי סיפור מעניין לפני כמה שנים עם שני אחים טייסים, בוגרי המכינה. כשהגדול היה בקורס טיס, אבא שלו התקשר וסיפר לי שעושים אצלם מסיבה וצולים חזיר על האש. התקשרתי לתלמיד, והוא אמר לי שהעובדות נכונות, 'אבל אל תעז לטפל בזה', וסגר את הטלפון. לא טיפלתי. כעבור כמה שנים, אחיו עמד שלושה חודשים לפני סיום קורס טיס, וגילה שטקס הסיום מתקיים בי"ז בתמוז. הוא בא למפקד שלו ושאל איך זה יכול להיות. המפקד אמר לו: זה יום חיל האוויר, וזה קבוע. ברזל. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל כבר יודעים שהם מגיעים ביום הזה, אי אפשר להזיז. אז התלמיד אמר: אני לא מגיע לטקס, גם אם תעיף אותי מהקורס. בסוף הקדימו את הטקס לט"ז בתמוז בזכותו. שני אחים. מה ההבדל? הראשון היה הדתי היחיד בטייסת, ואצל השני הם היו חמישה בוגרי מכינות, מתוכם שלושה מהמכינה שלנו. אם תהיה נוכחות גדולה יותר של דתיים, הצבא יהיה ער יותר לדברים כאלה. אני אומר את זה גם לציבור החרדי. לא צריך לעשות יותר מדי הפגנות, רוב הבעיות אינן נובעות מאנטי אלא מחוסר ידיעה, ולכן יותר דתיים במערכת יוכלו להשפיע".

ריבוי דתיים לא יכול לגרום לפחד מכך שצה"ל הוא כבר לא צבא העם אלא נשלט בידי הדתיים?

"כבר מרגישים ככה. אבל כרגע אין מקום לחשש, ההיסטריה היא מוקדמת, אלא אם כן יגייסו את כל הציבור החרדי. אמנם, בדרך הטבע כמות הדתיים תגדל. החשש מובן, אבל אני חושב שצה"ל צריך לשפוט כל אחד לפי הכישורים שלו, ולפי זה לקבוע את קידומו, בלי קשר לאמונות שלו".

בעבר היית מועמד לתפקיד הרב הצבאי הראשי. כיום מכהן בתפקיד מחותנך, הרב רפי פרץ, גם הוא ראש מכינה. גם הרב רונצקי לימד ביתיר. האם המכינות עומדות לספק רבצ"רים באופן קבוע?

"באופן טבעי יש משהו במפעל המכינות שמחבר את התורה עם הצבא, ולכן דמויות שמחנכות במכינות מגיעות לתפקיד הזה. אבל צריך לדעת שהתפקיד הרשמי של רב בישראל הוא להיות פוסק, ואנחנו עוסקים בעיקר בחינוך. פסיקה וחינוך לא בהכרח נמצאים אצל אותה אישיות".

תפקיד נוסף שלך הוא חבר בדירקטוריון של אוניברסיטת בר-אילן. מה הביא אותך לשם?

"זה חלק מהמשימה של בניית זהותה של המדינה, אין ספק שעיצוב אוניברסיטה עם פן יהודי הוא חלק מהמפתח למדינה יהודית. אוניברסיטה היא לא בהכרח גוף שעוין את התורה, רק צריך לחבר בין עולם האקדמיה לעולם התורה".

רבנים אחרים שלמדו לצדך ב'מרכז' מגלים דווקא יחס די עוין לאקדמיה.

"הרב טאו אכן אמר לי לא ללכת לשם, והרב אבינר אמר לי ללכת. במקרה הזה הכרעתי כמו הרב אבינר. בסופו של דבר היו דברים שהצלחתי בהם; למשל, הייתי שותף לעצירת ניסיון להקים בריכה מעורבת בבר-אילן".

נחלה לכל יהודי

עם כל פעילותו הענפה של הרב הגר, הוא עדיין שומר אמונים למקצוע הראשון שלו בבית יתיר – החקלאות. הכרמים ממשיכים להימצא בראש מעייניו, ואפילו למכינה שבראשותו יש חלקת אדמה חקלאית.

נראה שהחלקה של המכינה מבטאת אמירה עקרונית. כל אחד צריך להיות חקלאי, גם תלמיד בבית המדרש?

"האידיאל הוא שלכל אחד תהיה נחלה בארץ ישראל. גם איש היי-טק. יש מדינות מאוד מתקדמות בעולם, שבהן אנשים עובדים ארבעה ימים בהיי-טק, ובסוף השבוע יורדים לחווה שלהם ועושים יין, וזו גאוותם. יהודי צריך שתהיה לו קרקע, אחרת אי אפשר להבין את המשנה".

מה זה נותן מעבר להבנת משניות?

"להינטע בארץ ישראל. לנשום את האוויר, את מזג האוויר, להיות מחובר לגשמים. כשאני מלמד מסכת תענית אני מדבר על האמונה, על 'ונתתי מטר ארצכם בעתו'. אבל אין צורך ביותר מדי הסברים; יש המון דברים שהם כפשוטם, לא צריך להתפלסף".

מתוך העיתון "בשבע"