"חשוב לי לומר לקוראי העיתון שאין לי עניין לעורר מחלוקת. לפעמים אני קורא עליי טוקבקים משתלחים בסגנון 'השמאלני שעושה את עצמו דתי'. השאיפה שלי היא דיבור אמיתי מלב אל לב, דווקא בגלל שיש לי הערכה גדולה לציבור הזה.
אם הבת שלי תגיד לי 'יצאתי לדייט עם בחור עם כיפה סרוגה' - אהיה מבסוט. אלה בדיוק החתנים שהייתי רוצה. אבל תמיד כשהנושא הפוליטי עולה - הוא מוציא קנאות וזעם. הגיע הזמן ללבן את זה. הרצון שלי הוא ליצור כאן גשר של דיבור, לא לעורר עוד מחלוקת. אני קרוב לציבור הדתי-לאומי בקשר לחיבור עם המדינה והארץ, ובכך שהם אנשים שפתוחים יותר לתרבות. זה קהל מובהק שלי. מאז ומתמיד הם היו. אבל בנושאים מסוימים אני לא חושב כמוהם".
בוא נשים את האצבע על נקודות המחלוקת, בלי עיוותים וכותרות מתלהמות.
"בעיקר בנושא חזון ארץ ישראל השלמה. כאן אני חסיד של פרופ' לייבוביץ', שהשקפתו בנושא ידועה. לא אתבטא בקיצוניות כמותו, אבל בגדול טענתו צודקת. בניתי מיקס כזה, שבו אני לוקח מכל מקום את מה שאני מרגיש שהוא נכון ומתאים לי. אחת הבעיות שלי היא שכל צד פוסל את השני, וכל הזמן מנסים להגיד מה מבדיל בינינו. יש אנשים שאני לא חושב כמותם. האם זה אומר שצריך להחרים אותם, לנדות אותם? אני לא חושב ככה".
"אני כבר מזמן לא מגדיר את עצמי כשייך לשמאל או לימין. אני חושב שעבר זמנן של ההגדרות האלה, אמרתי לאחרונה בראיון לעיתון משפט שקומם לא מעט, אבל אני עומד מאחוריו, שנגע לכך שאני לא רואה ערך דתי בריבונות פוליטית על מערת המכפלה או הר הבית. זה יכול להיות ערך לאומי, אבל לתפוס את ארץ ישראל בכוח - זו לא הדרך לדעתי".
במילים אחרות, אתה מאמין בשלום אמיתי?
"כרגע לא. אני לא מדבר מבחינה לאומית או ביטחונית. אם מישהו יגיד 'אסור לסגת כי יהיו טילים בנתניה' - לא אענה. אני לא מתיימר להבין בזה. אני מדבר שוב על הערך הדתי של הדבר. הפיכה של יישוב ארץ ישראל בכל פינה שם, בתוך העם הפלשתיני, תוך פגיעה בזכויותיו, לערך דתי זה דבר שאני לא שלם איתו. מנגד, הציונות הדתית הפכה את זה לדגל הכי רם ונישא".
אז מהי הדרך הנכונה?
"רוח. 'לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי'. אם הנביא ירמיהו היה חי בתקופתנו - היו אומרים שהוא שמאלן, בוגד, עוכר ישראל. הוא אמר לצדקיהו: 'תיכנע לבבל, אחרת יהיה חורבן. אנחנו יותר נצחיים מהם, הם לא יישארו פה, אנחנו נישאר'. רבי יוחנן בן זכאי אמר: 'תוציאו אותי מירושלים הנצורה כדי לדבר עם האויב ולבקש את יבנה וחכמיה'. בעולם הזה הם היו מצטיירים כשמאלנים. אני חושב כמותם, אבל לא בשמאלנות האנטי-דתית והסוציאליסטית, כפי שהיא מוכרת כיום. אצלי השמאל לא כזה. מפתיע ומקומם אותי שהימין ניכס לעצמו את הדת היהודית. רבים חושבים שאם אתה שמאלן אולי אתה לא בדיוק דתי ואולי לא לומד מספיק תורה. אני מצטער לאכזב. באותה נשימה, בחיים לא החרמתי מתנחלים ולא נרתעתי מהופעות מעבר לקו הירוק. להפך, אני מחפש את הדיאלוג הזה. אני רואה בציבור הזה ציבור ערכי מאוד שיש לי איתו מחלוקת. הפלשתינים פחות מעניינים אותי כרגע, מעניין אותי לעשות שלום בתוכנו. אני גם לוקח בחשבון שאולי אני טועה. כל הגמרא מבוססת על מחלוקות לשם שמיים".
אז איפה נמצאים הקווים האדומים שלך?
"אני לא רוצה קשר עם תומכי יגאל עמיר וברוך גולדשטיין".
בכ"ג באדר הגיע לסופו אחד הקשרים המשמעותיות ביותר בחייו של בנאי, כשהרב מנחם פרומן זצ"ל הלך לעולמו. בנאי הופיע איתו לא מעט במהלך השנים, ובאותו יום ניגן ושר מעל קברו הטרי. "הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה בחוץ לארץ, ב-99', בכנס יהדות שנערך בנוטינג היל", הוא נזכר. "הגעתי לשם להתפלל שחרית במניין, ומצאתי שם את הרב. הוא הסתכל עליי, חייך ואמר: 'אני צריך להעלות את הרמה של התפילין שלך'. הן כנראה היו למטה, יותר לכיוון המצח. הוא עשה את זה בחיוך ונועם. אולי במצב אחר ועם רב אחר הייתי נרתע, אבל הוא עשה את זה בכזו אהבה, ונקשרתי אליו. במהלך התפילה עצמה השתדלתי להיות קרוב אליו, לעקוב ולראות איך הוא מתפלל. בתפילת שמונה עשרה הייתה לי הרגשה שהוא לא רק מדבר עם הקב"ה אלא מתווכח איתו, לפי תנועות הידיים.
"מאותו יום נפשי נקשרה בנפשו. הוא הזמין אותי לחתונת בתו שולמית, ושם ראיתי נערי גבעות עם ציציות בחוץ וכיפות לבנות גדולות, לצד שיח'ים סוּפים - החסידים ואנשי השלום של האסלאם. לרב מנחם היה קשר מאוד עמוק עם הכת הסופית. כשעלה שם שייח' לבמה, בירך את הרב וכולם הריעו לו, זה היה כמו חזון אחרית הימים. אדם עם כאפייה מברך רב מתנחל? ואז הבנתי כמה הרב יודע להכיל את כולם. הוא לא מפחד מניגודים ומחלוקות. הוא לא מנסה רק לחפש את המשותף עם אחיו בני עמו, אלא עם האויב הכי מר - אחמד יאסין וערפאת. אף אחד לא ישב כמותו עם יאסין בתא שלו בכלא, עם טלית ותפילין, ושוחח איתו בארבע עיניים".
זה שהכוונה היו טובות, זה בטוח. השאלה היא האם היה בכלל עם מי לדבר.
"השאלה הזו מעניינת אותי פחות. וגם אותו, אני חושב. הוא הרגיש שעליו לנסות. אם זה יצליח או לא - זה כבר בידי הקב"ה. בוודאי שיש הרבה שאלות לשאול סביב דרכו של הרב, אבל מאוד הערכתי את האומץ שלו ואת היכולת לעשות מבלי לחשוב 'מה יגידו'".
יגידו לך: הכול תיאוריה, אבל זה חסר אחריות לסגת מכל המקומות ולצפות שהם יזרקו עלינו סוכריות. הם לא רוצים אותנו כאן בכלל, לא משנה מה נעשה.
"חזון ישעיהו, פרק א' - זה מציאותי? 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות... כי ביתי בית תפלה ייקרא לכל העמים' - זו התשובה שלי. היהדות עצמה לא מציאותית כביכול - 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'. החזון של היהדות הולך מעבר למציאות. שוב, אני לא מדבר מבחינה פוליטית. אם יגידו שאסור לצאת מההתנחלויות כי זה מסכן את עם ישראל - אני לא מתווכח. אם חס ושלום יהיה מצב שיפנו מישהו - אתה חושב שאשמח? אני ממש לא אשמח. אלך לבכות עם האנשים שמפנים אותם. שבוע לפני ההתנתקות נסעתי לגוש קטיף והופעתי בהתנדבות. מה שכן, לא מציאותי לחשוב שנוכל להחזיק לעד ביהודה ושומרון. אני לא מאמין שיהיה מנהיג, ימני ככל שיהיה, שירצה לתת לתושבי האזורים האלה תעודת זהות כחולה וזכות בחירה".
"שמעתי פעם בספירת העומר שיעור מהרב דב ברקוביץ'. הוא העלה את השאלה: איך זה שתלמידי רבי עקיבא, שאמר ש'אהבת לרעך כמוך' זה כל התורה כולה, איך זה שדווקא הם לא נהגו כבוד איש ברעהו, ופרצה המגפה הנוראה? הוא העלה השערה שאולי הוויכוח הפוליטי לגבי מרד בר-כוכבא, האם הוא נכון או לא נכון, האם הוא יביא שחרור או חורבן, הוויכוח המר הזה נכנס לבית המדרש - וכאן לא נהגו כבוד איש ברעהו. בהתאמה לימינו, אני חושב שחשוב שנדבר, נלבן, נצרף, נתווכח - אבל מתוך כבוד הדדי ולמען אחיי ורעיי. רק ככה, בלי טיוח של השאלות הכואבות, נוכל לבנות לנו יבנה חדשה, מרכז רוחני שיאחד אותנו".
הכתבה המלאה תתפרסם במוסף 'אתנחתא' שיצורף לעיתון בשבת הקרובה.