אראל סג"ל
אראל סג"לדוד הוכברג
התחלה: אלול תש"ל, ירושלים. ההורים, שניהם עורכי דין, נפרדו כשהיה בן 14. הוא הבכור מבין שניים. עידו, האח הצעיר, גר בחו"ל. השם אראל נבחר כי היה רצון לקרוא לו בשם מיוחד, זה הצליח. 


יהודי פלשתיני: סג"ל הוא דור שמיני בארץ. אבי המשפחה הגיע בתחילת המאה ה-19 מאודסה לצפת. אביו הוא בן דוד של הסגלים המפורסמים: העיתונאי המנוח ישראל והרב דן החרדי. "אם שואלים איזו עדה אני, אני אומר 'פלשתיני'. אני מכאן". 


לימודים: 'יהודה הלוי', "ממ"ד בסגנון הישן. כזה שלמדו בו גם מסורתיים והוא זכור לטובה". השנתיים הבאות היו ב'הימלפרב'. המחנך אז הוא ראש המחלקה היהודית בשב"כ היום. "כל מי שבוחר לעבוד בשירותי הביטחון - אני מעריך אותו". שנות התיכון נלמדו ב'הרטמן' שנפתח שנה לפני כן. המחנכים היו חגי בן ארצי ודוד אישון, ש"גרמו לי לאהוב גמרא ומחשבת ישראל". הציון המעולה בגמרא הוא לא לציטוט. 


תנועת נוער: הייתה חברות קצרה ולא מאוד אדוקה בבני עקיבא. גם בגלל המשבר המשפחתי, "הייתי קצת בלגניסט". העדיפות בשבתות ניתנה לביקור בימק"א, שם צפה במשחקים "בלי כסף". הקבוצה הייתה, איך לא, בית"ר.


בית"ר: אהבת הקבוצה הייתה "תחליף לכל מיני דברים". האהדה הגדולה נשארה עד היום, וזה בשבילו "יותר מכדורגל". ההליכה למגרש הייתה בין השאר כדי לחוות משהו שחיפש. "לאווירה במגרש יש מאפיינים של דת".


דת: הוא מתנגד נחרצות לגל הגזענות. "רק עבדים הם גזענים. אדוני הארץ האמיתיים לא יכולים לנהוג כלפי מי שמתחתיהם בצורה נאלחת. זה יאיר, ז'בוטינסקי וגם נביאי ישראל". ויש תקווה שהעמדה הזאת תישמע על ידי יותר אנשי ימין. 


הכיפה הזרוקה: מהכיפה נפרד עוד לפני הגיוס, ממניעים אמוניים, משפחתיים וגם, הוא מודה על האמת, "הרבה יותר נוח להיות חילוני". גם בתקופה הזאת, שתיגמר בעוד כמה שנים, הייתה לו איזושהי אחריות. "אף פעם לא אכלתי שרצים או בשר בחלב".


צבא: גולני ואחר כך בית ספר למ"כים בתפקיד הדרכה. השנים היו שנות האינתיפאדה הראשונה. "אז הייתי יותר שמאלי, והשירות דווקא חיזק עמדות ימניות". 


ימין: אחרי השחרור הייתה עבודה באבטחה ברובע היהודי המתחדש בירושלים, כולל הגנה על 'עטרת כהנים' ואנשיה. זכורה היטב גם הכניסה לבית הראשון בסילואן. "הייתה הצגה גדולה כאילו מוציאים את התושבים מהבית". אז, עמדותיו היו שונות מהיום. "בדיעבד אני רואה בזה מהלך גדול וחשוב, ושמח שהיה לי חלק בזה". 


התפוח הגדול: הנסיעה לניו יורק הייתה כדי לחיות שם תקופה. עבור חילוני "זו עיר מטורפת לחיות בה". העבודה הייתה בסבלות והרבה מהקטעים הישנים בטור ב'מעריב' היו משם.


נאג' חמדי: סג"ל ניגן מגיל צעיר בתופים ובהמשך בכל סוגי הגיטרות. לפני שבע שנים הוקם הרכב מיוחד שבו כולם עיתונאים. השם המוזר של הלהקה בכלל שייך לעיר מצרית שבה התגלו פפירוסים מסתוריים, והוא דבק בה בגלל כתבה שעשה עמרי אסנהיים. 


כתבה: אסנהיים כבר לא שם אבל דרור פויר, חבר ילדות שכותב ב'גלובס' ומחזיק עמדות הפוכות פוליטית מזו של סג"ל, ממש כן, וכך גם אור הלר מערוץ 10, דרור גלוברמן מערוץ 2 וטל לזר מ'ישראל היום'. החבורה מופיעה ב'אוזן בר' ויש לה כבר קהל נאמן, אם כי לא דיסק אחד לרפואה.


קאמרה אובסקורה: אחרי פרק ארה"ב הייתה חזרה לארץ, ללימודי קולנוע. אז ניהל את המקום אדם ברוך. הלימודים נחוו כטובים ולבסוף התקבל אפילו תקציב לסרט הגמר, אבל הוא לא בוצע בשל העבודה בעיתון.


העיתון: היה רצון לכתוב, "וההשתלבות במדור הספורט של 'העיר' הייתה חלומי, בגלל שהיו בו דמויות כמו רוגל אלפר ורמי רוטהולץ. אז 'העיר' היה בשיא כוחו'". בהמשך היה מעבר ל'תל אביב', עיתון מבית 'ידיעות אחרונות', "ואז גויסתי לצוות הקמה של העיתון המקומי בירושלים".


מקומי: אז קראו לו 'כל הזמן', היום הוא 'זמן ירושלים'. "זה היה מרגש וכיף, היו שם אנשים מאוד מוכשרים. הייתי מאוד מקורב לאמנון דנקנר, וכשהוא מונה לעורך 'מעריב' הוא עשה לי טירונות מקוצרת בשפה והעביר אותי ל'סופשבוע'".


סופשבוע: "הייתי מאוד בוטה, נועז וולגרי, ומצד שני גם מצחיק. אני חותם גם היום על הטורים שלי מאז, אבל מודה שלא הייתי רוצה שהילדים שלי יקראו אותם". למרות שהשפה השתנתה הסגנון, במידה מסוימת, נשמר. "הכתיבה שלי דורשת מהקורא מאמץ. אני רוצה שיהיה לי מעניין לכתוב, כדי שלקוראים יהיה מעניין לקרוא. זו כתיבה עם הרבה סיפורים ואנקדוטות, בדומה לכתיבה היהודית שמאוד אסוציאטיבית ומחברת חיבורים".


ימינה פנה: בתקופת פיגועי שנות ה-90 הייתה תחושה שדברים שהאמין בהם, כמו למשל שלום, לא צלחו. "כל יום התפוצצו אוטובוסים בתל אביב", אחר כך בא הרצח ובעקבותיו תחושת מצור. "כל המשפחה שלי, חלק גדול ממי שאני מכיר, כולנו אשמים?"


כולנו: עם החזרה למגזר, נעשתה בצורה הדרגתית ביותר חזרה גם אל המצוות, עד שערב בחירות 2006 הונחה גם הכיפה על הראש. 


הכיפה: סרוגה שחורה עם פס לבן. לחזרה ליהדות היה קשר גם להתנתקות וגם לתאונה שעבר אביו, "זלמן סג"ל, עורך דין פלילי מוכר, איש צדקה וחסד", שהיה גם יועץ של בורג האב. הוא נהרג בתאונת דרכים, אחרי שלא היה חגור, ומכוניתו סטתה מן המסלול והתנגשה באמבולנס פלשתיני. "לצערי הצילו את חייו".


חייו: "במשך ארבע שנים הוא היה תלוי בין שמיים וארץ, מגיב רק בדמעות כשהוא שומע שירים. אני לא כועס, אני מתגעגע. אין מה לבכות על חלב שנשפך". כשזה קרה הוא לא היה דתי, אבל החזרה לשורשים הייתה תוך כדי. "אני מגדל את הילדים שלי כמו יהודים. אני בקשיים ובספקות, אבל מתגברים".


האישה שאיתו: דלית, בת קיבוץ נען. ההיכרות הייתה דרך חברים. "איך שראיתי אותה יוצאת מהחדר שלה בקיבוץ אמרתי: 'איתה אני מתחתן', והיא ידעה שיום אחד זה יקרה". דלית עבדה בחברת היי-טק, ואחר כך פרשה כדי לגדל את הילדים. היום היא עומדת מאחורי עסק להרצאות, "זה בחיתולים, מקווים שיצליח". 


הברכה: ארבעה ילדים. הגדול, יוחאי, לומד ב'יחד', בית ספר המשתייך לקהילה של דתיים וחילוניים במודיעין. אחריו נמצאים אביה והלל זלמן, והקטנה תמר. "אשתי לא דוסית אבל שלום בית, אמרו לי כמה רבנים, הוא יותר חשוב. את כל הדברים האלמנטריים של היהדות כן עושים בבית". 


רדיו וטלוויזיה: במהלך השנים הייתה עשייה בערוצים רבים, "אבל אף פעם לא הייתי כוכב. גם כי אני קשה לפעמים לעיכול. רק בשנים האחרונות התמרכזתי. נהייתי יותר ממלכתי". אחרי ההתנתקות היה הרבה כעס, "הרגשתי כאילו נתנו לי מכה בראש. אבל התאוששתי כמו כולם. בסוף הכלל חשוב יותר ויש לנו אחריות". 


חופש הביטוי: במהלך השנים היו אפיזודות של דחיקה מבמות מסוימות בגלל הדעות הלאומיות. "עפתי מ'מעריב' בתקופת רותי יובל ודורון גלעזר, בגלל הדעות הימניות שלי. זו תחושתי". בתקופת דנקנר, לעומת זאת, היה חופש מוחלט, אפילו כשהוא כתב נחרצות נגד אהוד אולמרט כראש הממשלה במלחמת לבנון השנייה. "הם היו חברים טובים".


מהפך?: יש היום יותר ימין בתקשורת, אבל "השינוי הוא מזערי. בערוצים הגדולים עדיין אין לנו דריסת רגל". כשהוא מגיש את 'ערב חדש', למשל, הוא עוטה את ארשת הממלכתיות, שלא כמו חלק מעמיתיו שמחזיקים בדעות אחרות, "גם כי זו פרנסה, אבל גם כי אני מאמין שצריך להיות הוגן ומאוזן".


על הגלים: במשך ארבעה ימים בשבוע הוא מגיש את 'לא סותמים ת'פה' ב'גלי ישראל'. "גם מרואיינים וגם מאזינים וגם דיאלוגים. התכנית באוויר כמעט שנה ויש הנאה גדולה ממנה. היא מבקשת לעורר עניין ומביאה נושאים מגוונים. אנחנו מדברים דווקא עם שמאלנים כדי ליצור דיאלוג". ומעל לכול "היא משועשעת ולא לוקחת את עצמה ברצינות". והשם? "מתאים לי כי אני מדבר יותר מדי".


אם זה לא היה המסלול: יש אהבה גדולה לכתיבה לטלוויזיה. "קצת מבאס שאין לי זמן לזה", וייתכן שזה היה המסלול הנבחר. אפשרות אחרת הייתה התמקצעות בתחום המוזיקה. אבל אין חרטה על המקום שהוא נמצא בו עכשיו, "זה תוסס, ונותן פרספקטיבה אחרת לכל מה שקורה".


ובמגרש הביתי


בוקר טוב: ההשכמה היא בשעה 7:30, שעה שרק פנסיונרים או צעירים יכולים להרשות לעצמם. "אשתי לוקחת את הילדים". אחר כך "קפה, תפילין ולעבודה". הרבה פעמים יש גיחות הביתה באמצע היום לארוחת צהריים, ואפילו למנוחה קלה. "כי כל היום המוח על טורים גבוהים".


דיסק ברכב: מתוקף המקצוע יש האזנה רבה לאקטואליה. אבל כשמוכנס דיסק למערכת הוא של אוספים מתוצרת עצמית. האהבה הגדולה שמורה ל'לד זפלין'. "היא הגדולה בהיסטוריה. שנות ה-70 היו עשור שלא היה כמוהו במוזיקה הפופולרית".


שבת: בכל שבת אמו של סג"ל מתארחת והוריה של דלית מגיעים לשתי הארוחות. פרט לזמן משפחה וילדים, יש חברות בקהילת 'עומרים' של 'יחד' ועד לא מזמן הייתה גם חברות פעילה ב'קידיש קלאב', שכלל דג מלוח, קיגל ובירות, ולא אחרי התפילה. "אשתי אומרת שרק בשביל השבת היה שווה שחזרתי בתשובה. עד אז השבת הייתה יום לחוץ, של דד ליין. פתאום זה נהיה ברקס של כל השבוע".


עיתים לתורה: לבד ואקלקטי "אבל קורא המון". יש אהבה גדולה לתנ"ך ויש קריאה רבה בספרי היסטוריה, ארכיאולוגיה ומחשבת ישראל, יותר מהכיוון המחקרי אבל המחויב כמו למשל ליבס. "אני מקבל המון ספרים וקורא המון. זו מתת אל".


אוכל: לארוחה אחרונה היה נבחר חומוס טוב, "אבל ממש טוב", משהו שרק ערבים יודעים להכין. בעבר היו נסיעות לעכו עם דודו גבע, אז היו ימים של כניסה לארבע חומוסיות על הדרך. "היינו אוכלים ככה, עם כף. אחרי זה כואבת הבטן יום שלם".


אחזקת הבית: "היא נושאת בנטל יותר", אבל הוא מוגדר לא כעוזר אלא כשותף. וזה כולל תליית כבסים על החבל, הכנסת כלים למדיח, פינוי מהשולחן בשבתות ולפעמים גם ספונג'ה. את מקל הגומי, הרי הוא המגב, הכיר רק בצבא. "הייתי ילד מפונק". באופן כללי יש הערכה גדולה לדלית. "התברכתי, יש לי אישה שאני מעריץ".


מפחיד: הטריוויאלי ביותר הוא החשש מהמוות, מהגעתו ומהאופן שבו זה יקרה. 


דמות מופת: הבחירה ביצחק שמיר היא בעקבות הבן, יוחאי. "אליהו גלעדי היה החבר הכי טוב של שמיר, אבל הוא ביקש לחסל את כל צמרת היישוב. למרות האזהרות הוא סירב לסגת מהתכנית ושמיר הוציא אותו להורג. לבתו הוא קרא גלעדה, כדי שיזכור את המעשה כל יום. זו גדולה של מנהיג".


פנאי: יש השתדלות להיות כמה שיותר עם האישה והילדים. יש אהבה לנגינה וגם "לסדרות טלוויזיה טובות". 


כשאהיה גדול: "תני לי להיות גדול. תני לי לעבור את אבי, שנפטר כשהיה בן 63". השאיפה היא לראות את הילדים גדלים, מתגייסים ועוברים את הצבא בשלום, מתחתנים ומביאים ילדים לעולם. "בסוף אנחנו חלק משרשרת". יש תחושה של שותפות במאמץ על דמותה של המדינה הזאת, "אחד נותן בכוח, אחד ברוח, כל אחד איפה שהוא יכול".