העיר צפת שוחררה לפני 65 שנים, ביום א' באייר תש"ח על ידי לוחמי המחתרות.

בראיון לערוץ 7 סיפר מי שהשתתף בשחרורה של צפת, משה כהן, על אותה תקופה ועל היום בו עירו שוחחרה מידי הערבים.

"היינו במתח גבוה מאוד והמצב לא היה מזהיר", סיפר כהן שנולד בצפת וגר שם עד היום, "הפגיזו אותנו יום ולילה מכיוון עין טינא, לא היינו יכולים להוציא אפילו את האף. היו נזקים ונפגעים".

הוא סיפר כי לאחר הכישלון לשחרר את צפת בשבת כט' בניסן תש"ח, הצליחו במתקפה נוספת לכבוש את המצודה, "יגאל אלון ואלעד פלד ומאיר מיבר החליטו שלמחרת נעלה לכבוש את משטרת צפת הנמצאת בהר כנען".

"עברנו מבית לבית אך כולם היו ריקים משום שהערבים נעלו את הבתים וברחו מהחלונות דרך הואדי לכיוון כפר שמאי".

"כל הכח עלה לכבוש את המשטרה בהר כנען ואנחנו עמדנו מתוחים ולא שמענו אף ירייה. אחרי שעה או שעתיים ראינו את דגל ישראל מונף על המשטרה", סיפר כהן והוסיף "הם ברחו והשאירו הכל מחסנים עם אספקה ונשק וברחו".

כהן הסביר כי מה שגרם לערבים לברוח מצפת זה עזיבת הבריטים את צפת כשלושה שבועות קודם לכן בשבת ח' ניסן תש"ח, "כנראה הירי של הדוידקה הפחיד את הערבים. הדוידקה לא עשתה הרבה נזק אך הרעש הבריח אותם".

משה כהן סיפר על היחסים עם הערבים לפני המלחמה והדגיש "גם לפני מלחמת השחרור היו בעיות עם הערבים", תוך שהוא מזכיר את מאורעות תרפ"ט בהם רצחו 17 יהודים מהעיר, "פנינו לבריטים אך הם ענו שהם לא יכולים לשמור על כל בית אך הם מוכנים להעביר את כולכם ל'סראייה'". הסראייה הוא בניין המשטרה הטורקית ששימש בהמשך את המטה הבריטי.

אלא שגם בסראייה לא היה שקט, "בלילה הערבים רצחו שני יהודים. כשראינו שגם בסראייה לא בטוח החליטו היהודים לחזור לעיר".

"כשחזרנו ראינו ששדדו חלק מרכוש היהודים ושרפו כמה בתים. המצב לא היה בטוח ולכן היהודים בצפת התחילו להתארגן ולשמור בלילות. הבריטים נתנו לנו כמה נוטרים יהודים שישמרו עלינו, אז הביטחון קצת חזר".

"עדיין היהודים לא סמכו על הביטחון ולכן התחילו לרכוש נשק מהבריטים בכל מיני דרכים, הקימו 'קרן מגן' ואספו כסף מהתושבים לרכישת כלי נשק אותם שמרו בסליק והצעירים התאמנו בנשקים. הבריטים ניסו לחפש את כלי הנשק אך לא גילו אותם".

"כשהתחילה המלחמה לאחר הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר יצאנו בריקודים, אך באותו לילה הערבים התחילו לירות על שיירות והשתלטו על הכבישים, הצבא המצרי נכנס מצד אחד, הצבא סורי נכנס לכיוון משמר הירדן וקיבוץ מחניים וצבא לבנון נכנסו ליד מלכיה. הוצאנו את הנשק מהסליקים והתכוננו לבאות".

"כשהבריטים עזבו את צפת המצב החמיר ומפקד ההגנה, מאיר מיבר, פיקד על העיר עד שהגיעו הפלמ"ח", סיפר כהן וציין כי חיילי הפלמ"ח הגיעו למחרת דרך ההרים, "דרך הכבישים לא יכלו לנוע".

כהן שהשתייך לארגון האצ"ל סיפר כי בתחילה הארגונים היו מפוצלים אבל כשהתחילה המלחמה, "הם התאחדו והחליטו כי מעתה אין יותר מלחמות פנימיות וצריך יחד להלחם בערבים".

הוא סיפר כי לאביו היה את האוטובוס הממוגן הראשון בצפת, "זה היה הקשר היחיד בין צפת ליישובי הסביבה - טבריה, ראש פינה ואיילת השחר".  

"אבי עלה מספר פעמים על מוקשים אך המשיך לנסוע עד שפעם אחת הוא עלה על מוקש ונהרגו שבעה יהודים ואז הכביש נסגר. אבא פונה לבית חולים ושכב שם מספר ימים".

"כשכבשו את צפת רצו שאוטובוסים יתחילו להגיע לצפת אך אבא עוד שכב בבית חולים. יגאל אלון בא לבית חולים ואמר לאבי: יוס'ל אתה סגרת עם האוטובוס את הכביש אתה תפתח את הכביש מחדש, לכן הורידו את אבא פצוע לראש פינה ועלה עם האוטובוס לצפת - שם קיבלו אותו בשמחה ובריקודים ושמחו שהתחבורה חזרה לצפת".

כהן סיפר כי צפת של אז היתה עיר קטנה, "הייתה אחווה בין כולם, אחד סייע לשני, היו אותם הבגדים הבלואים".

"עודף אוכל לא היה אבל היתה שמחת חיים", סיפר כהן, "היתה אווירה אחרת וכולם היו כמו משפחה אחת".