לכל איש יש סרט

כשהשיחה עם נעמי ואמציה האיתן מסתיימת, אנחנו יורדים לקומה התחתונה בביתם שבקדומים, אל אולפני אתרוג.

הכניסה הפתאומית שלנו מפריעה לעובדים שמכינים עכשיו סרטים קצרצרים ליום הזיכרון לחללי צה"ל, וגם סרט אחד ארוך לזכרו של אדם מבוגר. נעמי מעלה על הצג כמה רגעי שיא מסרטי זיכרון שהם הפיקו על חללי צה"ל ונרצחי טרור. סרטים ספורים, דקות קצרות, אך הדמעות לא מתמהמהות מלהגיע. "אצלנו יום הזיכרון כל השנה", היא אומרת, אבל לא משדרת דיכאון. כאן יוצרים מפגשים עם דמויות הנופלים לא כדי לשקוע באובדן, אלא כדי לנצור את התוכן ואת העשייה.

"התגובה שאני הכי אוהב על הסרטים שלנו", אומר אמציה, "היא: 'ראינו את הסרט ולקחנו מזה משימות לחיים'. ובשביל המשפחות זה הדבר הכי חשוב שיש".

שבוע אחד ב'הארץ'

הגילוי הנאות הוא שמפגש עם אמציה אינו חדש עבורי. הוא כותב ב'בשבע' פינה קבועה במדור ביקורת התרבות. ובכל זאת, עיסוקו המרכזי הוא סביב האולפן שלו. המתבונן מהצד לא ינחש את עיסוקו של אמציה. אין לו קסקט או קוקו, לא וסט מדליק ואפילו לא עגיל בטווח הנראה לעין. מגיל צעיר הוא סופג לתוכו את נוף הרי השומרון, בן לרב יצחק מאיר האיתן שהקים את הרבנות האזורית שומרון ושימש רבה הראשון. "עברתי מסלול סטנדרטי של בחור ישיבה", הוא אומר, "בן של רב, את יודעת". אחיו בגרו והיו לרבנים, אך הוא בחר ללכת לשדה התקשורת, וקיבל לכך את ברכתו של אביו.

המוטיבציה שלו לעסוק בתחום לא הייתה בגלל ש"התקשורת עוינת", ו"צריך לכבוש מוצבים מהשמאל", אלא מתוך סקרנות. "לא ידעתי מה זה. לא היו עיתונים בבית, בטח שלא טלוויזיה". כדי לקבל הכשרה מקצועית בתחום הוא בחר בבית הספר 'כותרת' התל אביבי, לא פחות. לצדו למדה שם גם הכתבת המדינית של ערוץ 1, איילה חסון. חוויית הלימוד הייתה מעניינת. "אני חושב שקיבלו אותי לשם בגלל האתגר". אבל הוא התחבר לסטודנטים האחרים, ואחד הקרובים שבהם היה דווקא ערבי ממוסמוס. אחוות חריגים, אולי. בסיום הלימודים הוא הגיע לסטאז' בעיתון 'הארץ', שארך בדיוק שבוע. "הרגשתי שלא סופרים אותי. המשימה שלי הייתה לשכתב כתבות שלעולם לא ייצאו לאור, על דובי קרח ועל הפגנה בדנמרק. זה היה נחמד אבל ראיתי שזה לא שייך".

התחנה הבאה שלו - בית הספר לקולנוע וטלוויזיה 'חשיפה', שם לומדת היום אחת מבנותיו אנימציה ותלת מימד. בית הספר הזה, שגם הוא לא שוכן בהתנחלות מבודדת אלא במרכז הארץ - זימנה לו מפגשים מעניינים ושונים, אבל "היה יותר קל שם מאשר ב'מעלה', למשל. כי לא היו שאלות. כשמשהו לא התאים, ידעתי שאני בסרט הזה לא נמצא". בתרגיל של שנה א', הוא הביא את חברי הצוות שלו לישון אצלו בבית בקדומים, כדי לצלם בצוותא על הבוקר. האורחים העירוניסטים לא נרדמו מרוב שקט. תרגיל הסיום היה על ר' זושא "בכוונה. הם לא שמעו את השם הזה לפני כן". המפיקה, גם היא מצוות הסטודנטים, הייתה צריכה להביא פרחים לצילומים. "היא הבטיחה שהיא בדקה שהכלי לפרחים הוא פרווה, כדי שלא תהיה בעיה". האיתן מספר שבאותה תקופה, כל מי שהלך ללמוד תקשורת הפך למורה בתחום. אבל הוא החליט לעשות סרטים, רכש מצלמה, שכר מערכת ויצא לדרך. בהתחלה לבד ואחר כך החל לאט לאט להתרחב.

ליד השולחן יושבת נעמי, רעייתו של אמציה, שמנהלת היום את אולפני אתרוג ומהווה שותפה מלאה לעשייה. "עד לפני כמה שנים הייתי מורה כברירת מחדל, כי תמיד אמרו שזה המקצוע הכי מתאים לאישה עם ילדים", היא מספרת. אבל תמיד הייתה לה מחשבה על תחום התקשורת, "אז אמרתי לעצמי: איזה מזל שאני מתחתנת עם מישהו שזה הכיוון שלו". ובכל זאת, אחרי 18 שנות הוראה מושקעות, היא חיפשה לצאת למקום משמעותי יותר עבורה. "חשבתי לעצמי, מה אני מחפשת רחוק? יש לי את זה פה, בתוך הבית. למדתי את רזי המקצוע מאמציה ואת הנושא העסקי בעצמי, והמעבר מחינוך פורמלי ל'חינוך להמונים' גורם לי סיפוק אדיר".

תפקידה של נעמי הוא ניהול העסק מאל"ף ועד תי"ו, "הרעיון הוא לשחרר את אמציה להיות אמן. כי או שאתה מנהל או שאתה אמן. עשינו את הבדיקה והחלטנו שזה מה שנכון".

ואיך זה לעבוד ביחד?

אמציה: "פעם בבית הייתה לי בוסית ובעבודה הייתי עצמאי. היום גם בעבודה יש לי אותה וזה נהדר, בלי זה הייתי קורס לגמרי". לשניים שמונה ילדים, ובגיל 43-42 הם חובקים גם שתי נכדות.

תמונת הסב חזרה לחיים

אם הייתם לאחרונה בכינוס כלשהו של הציונות הדתית, ערב הוקרה לאישיות משפיעה, חגיגת 50-40-30 לאולפנה או ישיבה או בר מצווה, מאוד יכול להיות שצפיתם שם בסרטון שהופק באולפני אתרוג. בהרגלי צריכת המדיה הקיימים היום, ערב בלי תמונות נעות על מסך נחשב מיושן. לצד כל אלה, רבים פונים לאולפני אתרוג כדי להפיק סרט שורשים או יום הולדת של כמה וכמה עשורים לראש או ראשת המשפחה שעודם בחיים, וגם לכאלה שאינם עוד. סרט כזה מניב מסע שורשים מרתק עבור המשפחה, וגם עבור היוצרים. נעמי: "אנשים מביאים דברים מדהימים, וכך בונים עוד קומה ועוד קומה. זה מקסים".

אתם עושים גם סרטי זיכרון על בחורים צעירים שנהרגו בדמי ימיהם. יש הבדל גדול בין האופן שבו ניגשים למשפחה שמבקשת לזכור את הסב, לבין ההתייחסות למשפחה שכואבת את אובדן הבן.

נעמי: "אני חושבת שזה שאביו של אמציה איננו כבר למעלה מ-20 שנה, גורם לו להיות במקום שבו הוא לא מפחד ממוות. אנשים מתים הם לא רוחות רפאים ו'הצילו' ו'איך ניגע בזה'".

אמציה ממש לא חשב על זה. את הסרט על אביו, שקיפל בחייו תורה, מעשה והתיישבות, הוא עשה רק לפני שנתיים-שלוש, כשבנו מאיר, הקרוי על שם הסב, הגיע למצוות. "לקחנו אותו ללמוד על סבא, ועשינו על זה סרט". גם אמציה למד מזה הרבה. "זה היה נורא מרגש, והיה מיוחד להראות לאחרים שיש דרך שמחה לעשות סרט זיכרון. אבי אמנם נפטר ממחלה בגיל צעיר, 51, אבל הסרט לא עצוב ולא דיכאוני. הוא היה חזק עבור הילד ועבורנו, אבל גם למי שלא הכיר את אבי. וזה אחד הדברים שאנחנו משתדלים לעשות - שסרט הזיכרון יהיה מעניין".

למה ניגשת לעשות סרט על אביך רק עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים בתחום?

"לא יודע, הסנדלר הולך יחף".

נעמי מדייקת: "מתי אתה עושה סרט? לא כשאתה רוצה לבכות על האובדן, אלא כשאתה מדבר על המורשת של האדם, כשהיא משמעותית. כשהבן מגיע לבר מצווה, אז הדברים מקבלים משמעות".

אנחנו יושבים בסלון בית משפחה האיתן ומאחורינו תמונה שבה הסב תוקע בשופר באחד מניסיונות העלייה להתיישבות באלון מורה. כשהבן של אמציה ונעמי הניח תפילין לראשונה, הוא ביקש לעשות את זה דווקא שם, עם כל המשפחה, הטלית והשופר, כמו שהוא רואה מדי יום בסלון הבית. הסרט מרגש מאוד, והדמות מרשימה. השחזור שעשו בסרט הילד עם נכדים נוספים שהסב לא הספיק להכיר, מעניק לתמונת השחור לבן הזאת חיים מחודשים.

ברשימת סרטי הזיכרון של אולפני אתרוג ניתן למצוא סרטים רבים על נרצחים ונופלים, בהם עמיחי מרחביה, בן היישוב עלי שנפל במלחמת לבנון השנייה; נדב זוסמן, שהתגורר גם הוא בעלי ונפל באותה מלחמה; יונתן אלדר, שנרצח בפיגוע במרכז הרב; אבישי שינדלר שנרצח בדרכו מישיבת שבי חברון לביתו בבית חג"י, שנה אחרי חתונתו; איטה ואפרים צור, שנרצחו בדרכם לביתם בבית אל ועוד.

איך ניגשים לעשות סרט זיכרון לבחור צעיר?

אמציה: "סרטים שאנחנו מכינים ליום ה-30 הם זריזים. אנחנו לוקחים את החומרים שיש ומהם מכינים סרט. אחר כך לפעמים מגיע השלב היותר מושקע, של סרט ארוך ומקיף יותר. אני פוגש את המשפחה ומנסה להכיר את הדמות שלו, את מה שמשמעותי מבחינתם, אילו צדדים הם רוצים להראות. הרבה פעמים השאלה היא בשביל מה עושים את הסרט: בשביל שיזכרו? שילמדו ממנו? בשביל שהילדים שלו יידעו עליו?". התשובות השונות מביאות לסרטים שונים.

סרט זיכרון תמיד מציג את אלה שאינם בצורה אידילית. אתם לא מרגישים קצת יחצ"נים?

"אנחנו לא מחפפים בקטע של אמינות. אנחנו לא מסתפקים בזה שאומרים על מישהו שהוא היה מדהים. אנשים מספרים סיפור שהם היו בו, חוויה משותפת שלהם איתו שממחישה את זה. לא מזמן עשינו סרט על אדם שכל בני המשפחה סיפרו על 'מופת' שחייב להיות בסרט. גילינו שזה לא ממש זה, אז הסיפור לא נכנס".

ובכל זאת, סרטים כאלה מציגים את הדמויות כאילו מדובר במלאכים. אבל אין מלאכים.

"אני תמיד מופתע מחדש לראות שיש מלאכים. אני לא יודע אם זו זכות שלנו שמגיעים אלינו הרוחניים האלה, או שכולם כאלה, ואתה באמת אומר לעצמך וואלה, אחרי המאה ועשרים שלי, כמה שיחפרו לא ימצאו סיפורים כאלה. אני כל פעם מופתע מחדש. כאלה עוצמות ומסירות נפש ואהבה, באמת דברים שאני מנסה לזהות סביבי באנשים החיים ואני לא מזהה". ובחצי הומור מוסיף אמציה כי מבחינתו קיומם של אנשים כה מיוחדים הוא דווקא מרגיע, "כי אם אני עוד פה, יש לי דרך ארוכה מאוד לעשות. אז אני פה לעוד כמה שנים". בנימה רצינית יותר הוא מוסיף: "אנשים אומרים: ראינו את הסרט ולקחנו מזה משימות לחיים, וגם אני רואה את זה ככה".

נעמי: "אולי בגלל זה הגישה שלנו לסרטי זיכרון היא יותר טבעית. כי אדם שנפטר, ולא משנה באיזו סיטואציה, אתה מבין שגם במותו היה ערך ויש לכולנו מה ללמוד מזה, ולא רק להניח אבן או זר פרחים על הקבר. כל סרט זיכרון שמגיע לפה, אני חושבת: הנה הזדמנות לפרסם את פועלו של האדם בעולם ואת מותו. אלה אנשים שהיו מיוחדים ומיצו בזמן קצר את פועלם".

אז בצפירה אתם עומדים וחושבים על כל האנשים שעשיתם עליהם סרטים?

"הדמויות חיות כאן כל הזמן. משפחת גביש ואבישי שינדלר, למשל, עבורנו הם בחיים. אתה לא צריך להיזכר בדמויות ובמי הם היו. הם כאן".

לפני עשר שנים בדיוק ראיינה אושרת קוטלר-בנגל דודה לשני פעוטות שהוריהם נרצחו בפיגוע. מגישת החדשות המקצועית של ערוץ 2 לא עמדה יותר בשגרת הרציחות והטרור שהתבקשה להעביר מדי ערב לסלון ביתם של אזרחי ישראל, ופרצה בבכי. האפיזודה הזאת והעומס הנפשי גרמו לה לעזוב את המקצוע. משפחת האיתן פוגשת גם היא בדברים האלה מדי יום. אמציה: "יש פרויקטים כאלה שהם מיד אחרי המוות. כשאנחנו מכינים סרט לשלושים, אנחנו מצלמים את המשפחה והם כמעט לא מצליחים לדבר".

וזה גומר אותך.

"נכון. והרבה פעמים אני יושב בחדר העריכה באמצע הלילה וממרר בבכי עם המצולמים ביחד. אבל יש את הערך המוסף הזה של תקווה והתחדשות, או את החשיבות של הנושא". אלה מגיעים הרבה פעמים בסרטים מאוחרים יותר, שנוצרים בזמן אחר של עיבוד האבל. "ויש גם הרבה סרטים שיש בהם קטעים מצחיקים שאנחנו לא מוותרים עליהם".

"לבכות זו בריאות נפשית"

בסרט שהופק עבור דוד חטואל שזור ציור של עץ שגדל ומתפתח, מוציא ענפים ופרחים ולפתע נגדע. אבל למרות הכאב, העץ מוצא נתיב צמיחה חדש, גדל ופורח שוב. אמציה הקשיב לחטואל שסיפר שהמשל הזה הולך איתו, וצילם אמן מצייר את העץ בשלבי התפתחות שונים.

דוד חטואל עצמו ביקש מאולפני אתרוג להכין סרט חדש על המשפחה, לאחר שמשרד החינוך כבר הפיק אחד. "אבל בסרט ההוא אני הייתי המוקד, והיו עוד אנשים מסביב כמו ההורים של טלי ושלי, והאחיות שלה, שהיו קשורים לזה. רציתי לתת מקום לכולם, וגם לביחד הזה שנתן לי כוח להתמודד עם האסון הגדול". חטואל מוסיף שמכיוון שהסרט האחרון נעשה מאוחר יותר, יש בו גם מסר של אופטימיות. "הקמתי משפחה חדשה והיא נמצאת בסרט, כך שיש משבר וגם תקומה".

חטואל מרגיש שהסרט ממחיש את תחושותיו ואת תהליך הביטחון ההתחלתי, השבר והבניין האישיים שלו, אבל פרט לכך, הוא חושב שהמשפחה עברה תהליך. "בעקבות הצילומים חזרנו שוב לסיפור האסון. ישבנו יחד וכל אחד סיפר את הסיפור מול המצלמה והדברים נפתחו שוב. היו דברים ששמענו בפעם הראשונה וזה עשה לנו המון. כל אחד תיאר איפה הוא היה, מה הוא הרגיש ומה עזר לו. גם קודם דיברנו על זה, אבל לא בצורה מסודרת".

חטואל גם מחמיא לאמציה ש"נותן את המקום, עומד בצד ולא מתערב, תמיד עם המון סבלנות והתחשבות ברגשות". אם אמציה היה שומע את הדברים שנאמרו בשיחה הטלפונית הוא היה מסמיק, או לפחות אומר "הלו, זה לא סרט זיכרון כאן". כן, ההומור הזה נמצא בבית כל הזמן.

אמציה מספר על תהליכים שעוברות המשפחות בעקבות יצירת הסרט. "במשפחה אחת אמרו לי: 'אין סיכוי שתצליח לראיין את האמא. היא לא תדבר' - והיא דיברה יותר מכולם. כי זו הייתה בשבילה הזדמנות לומר את מה שהיא לא אמרה כל השנים".

נעמי: "הייתה משפחה שאמרה: אצלנו לא בוכים. אנחנו חזקים, אנחנו רוצים להעביר מסר של חוזק. וכל האחים וההורים הזילו דמעות". נעמי בכלל בעד שהמרואיינים יבכו באופן חופשי, "יש משפחות שבהן משתפים ברגשות בלי בושה ויש שם גם שמחה. לדעתי זה החוזק וזו בריאות נפש".

למה אנשים נפתחים מולכם? כי זה עכשיו או לעולם לא? כי זה מול מצלמה?

אמציה: "לא. אני יושב מול האנשים ואומר: תדברו אליי. הם לא מסתכלים אל העדשה. כנראה שהניסיון עושה את שלו. לא תמיד הכול יוצא ולא תמיד בפעם הראשונה, אבל אם אתה מראה התעניינות, זה מלב אל לב. דברים שיוצאים מן הלב נכנסים בקלות".

לא תמיד המשפחות שבהן נתקלים אמציה וצוותו נמצאות במקום של שיקום ועיבוד. לא מזמן הם הכינו סרט על חייל שנהרג לפני 20 שנה, וחברתו מתקופת הצבא מתגוררת בחו"ל ועדיין מתאבלת עליו.

נעמי: "אני לקחתי את זה נורא קשה, כי היא בת גילנו ולא התחתנה, היא עוד מחכה לו. ראיינו אותה בסקייפ ואמציה אומר לי 'ששש... כולם בוכים ככה'. ואני לא יכולתי. לפגוש משפחות שלא השתקמו זה קשה".

ולמרות שהם פוגשים אנשים שעצרו את חייהם ונורא מתחשק להם להגיד "סעו הלאה", הם לא תופסים את המקום הזה, אלא מצלמים, מתעדים ושותקים.

"נכנסתי למועדון השכול"

בדרך ליישוב קדומים ממוקמת אנדרטה לזכרו של עידו זולדן, בן היישוב, שכונה בפי כל עידודי. זולדן, שהיה חבר בגרעין חומש, התגורר אחרי הגירוש בשכונת המגורשים בשבי שומרון, ונרצח בדרכו הביתה מחברותא בספר 'אמונה וביטחון' של החזון אי"ש. הוא הספיק לקבל את פרס הנשיא על התנדבותו, ללמוד בישיבת בית אל, לשרת בצבא ולהניע אנשים לחזרה בתשובה ולהביא את חברת הבנייה של אביו להתבסס על עבודה עברית בלבד. הוא עצמו עסק בבנייה של בתי היישובים. בן 29 היה בהירצחו. הוא הניח אחריו שני ילדים ואישה בשם תהילה, אחותה של נעמי.

נעמי: "הרצח של עידודי שם אותי במקום אחר. אמציה היה תמיד איכשהו במועדון של השכול, של אלה שנשארים בבית הכנסת לומר 'יזכור'. אחרי עידודי גם אני חלק מהמועדון הזה. ועכשיו גם נראה לי שהוא של כולם. שהשכול הוא מהחיים. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מקיף את כל העם". לאזכרת השלושים הזדרזו והפיקו בני הזוג סרט מחומרים שונים שהיו להם. נעמי: "יש לעידודי גיס שמצלם כל דבר שזז. אמציה מצלם בכל הזדמנות, לא רק אירועים".

לאחרונה, חמש שנים אחרי הרצח, הוציאו אולפני אתרוג סרט עוצמתי ומרגש לזכרו, המקיף רבדים רבים בחייו. בני הזוג האיתן היו שכנים של תהילה ועידודי במשך תקופה, והקרבה לא הייתה רק משפחתית. "למדנו יחד חברותא בכל בוקר", אומר אמציה.

אבל ההחלטה לעשות סרט ארוך יותר הייתה של אמו של עידודי, מרים. נעמי: "הפרויקט ארך יותר משנה והיא לא חסכה דבר, הפגישה חברים שלו והשקיעה המון. היא נכחה בפגישות עם המרואיינים".

איך זה היה לעשות סרט פתאום על בן משפחה?

נעמי: "בכינו יותר מתמיד, והאמת, אולי בגלל זה הסרט אורך שעה ולא הצלחנו לצמצם כמו שאנחנו עושים אצל אחרים".

אמציה: "אבל הסרט מחזיק את עצמו. הוא באמת היה אדם מיוחד". ואכן, הסרט משקף דמות מיוחדת במינה. בני הזוג מספרים שעל אף הקרבה הגדולה, אפילו אמו למדה עליו דברים חדשים בתהליך הכנת הסרט וכן, גם הם.

נעמי: "ידעתי שהיה לו מאוד קשה ללמוד, כלומר הישיבה הזאת עם הספר. וידעתי מאחותי שבבית אל הוא החליט ללמוד ולהתמיד. כי כשהוא לומד תורה, הוא לומד. אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. איזו דבקות! כמו שאת כל הדברים האחרים הוא עשה במסירות נפש, גם את זה הוא עשה, והוא התאמץ בשביל זה". נעמי מספרת גם על חיבורים שהסרט עשה לה. "עוד בחייו אחותי אמרה לי שהוא מאלץ את עצמו לחיות לפי העולם הזה. הוא חי כאן, מתלבש, קונה לה דברים וכו', אבל רק בגלל שהוא צריך, כי הוא מצד עצמו היה איש של רוח במובן של לחיות את האידיאלים. וכשראיתי את החומרים של הסרט גיליתי שזה בא לידי ביטוי בכל הגילאים, בכל התחומים, והבנתי למה היא התכוונה. לא שאלתי אותה אם היא עצמה ידעה עד כמה זה כך".

אמציה: "זה בעיקר מגביר דברים ומביא להבנה שמדובר בדרך חיים ולא במשהו מקרי. כל מיני דברים שפגשתי בו וחשבתי שהם נקודתיים, פתאום ראיתי שהם מערכתיים וכולם מספרים על זה. אתה רואה שזה לא מקרי, זה עולם בנוי, הרבה יותר עמוק".

מה הסרט עשה למשפחה?

נעמי: "הוא היה איש אמת, ורואים את זה בהכול. הוא חי את האמת הצרופה, רצה לחיות את האידיאל ולכן לא פחד מכלום. זה משהו שרק יחידי סגולה יכולים לעשות עד הסוף, כי תמיד אנחנו נגועים בכל מיני דברים. בחיים זה בא לידי ביטוי לפעמים בוויכוחים, בדילמות ובהתנצחויות. אבל אחרי הכנת הסרט פתאום אתה מבין מאיפה זה נובע, ואתה מבין אילו התמודדויות היו לו כדי להיכנס לריבוע ולמסגרת שלנו. ביומיום הוא היה נראה איש עקרונות כזה, שאתה חושב: וואלה, תתגמש כבר. ואת רואה שהוא עמד על העקרונות האלה מגיל צעיר, זה לא היה חיצוני".

אמציה: "אני חושב שלכל משפחה סרט נותן את היכולת לספר על מי שהיה ואיננו. אתה נורא רוצה לספר על היקר לך במשך שעות וימים, ובמקום זה אתה אומר למי שמתעניין: תראה את הסרט. זו דרך מתומצתת להעביר את הדמות וזה מאוד חשוב למשפחות. דבר שני, כשאתה שומע אנשים שמספרים מה הסרט עשה להם, יש בזה נחמה. צדיקים במותם נקראים חיים? זה אשכרה זה".

נעמי: "מכל דמות, כל אחד לוקח משהו. וזה מחזק אותנו שזה משפיע ומעורר".

גם העובדים באולפני אתרוג שותפים לתחושה שהם נוגעים בחומרים מיוחדים. לצד סרטי הזיכרון הארוכים הם נדרשים לפעמים להפיק קליפים של שתיים-שלוש דקות עם ריכוז של עוצמה, מה שגורם להם להסתכל על היומיום שלהם אחרת. עמי לוי קופץ לרגע מהאולפן למטבח המשפחתי להכין לעצמו כוס קפה, אנחנו שואבים אותו לשיחה והוא מספר על הסרט שהכין לזכרה של משפחת פוגל. "זה היה מאוד קשה ומאוד עוצמתי, גם בגללם וגם בגלל האירוע עצמו. הם היו אנשים גדולים. כשחנכו את בית המדרש באיתמר הרגשתי שאני חייב ללכת, כי התחברתי להוויה הזאת".

לוי מספר שהעשייה הזאת גם הביאה אותו להתפלל אחרת. "כשאני אומר 'שובר אויבים ומכניע זדים', אני חושב על הרוצחים של פוגל. על נקמה של הקב"ה. ראיתי הרבה דברים, אבל האירוע הזה השפיע עליי". את הסרט על עידודי הוא לא הכין, אבל הצפייה בו עשתה לו משהו. "לא הכרתי אותו קודם אבל מאוד הושפענו ממנו, וזו אחת הסיבות שקראנו לבן שלנו בועז. ב' - על שם הרב בנימין הרלינג, וע"ז - על שם עידו זולדן. התחברנו מאוד לאישיות שלו. זה לא שהוא היה גדול הדור, עם זקן ארוך. זה אדם שהיה כביכול פשוט אבל סחף אחריו הרבה אנשים. קיבלתי ממנו הרבה דברים. מכל סרט שאני עושה, מכל אדם, אני מקבל".

לא קשה לך עם זה?

"לא, זה מעצים. הסרטים פה הם שונים ממה שעושים בערוץ 1 או 2. שם הנקודה היא להתחבר לשכול, להתאבל ולהצטער, מה שמוביל לשאלה על מה אנחנו נלחמים, אבל פה זה מעצים. אתה מגלה אילו כוחות יש לאנשים בדור הזה, דור התחייה".