התחלה: אב תשל"ה, פתח תקווה. בן שני ואחרון במשפחה שהשואו ביזנס הוא לא הצד החזק שלה. האב עסק במחשבים, האם היא פסיכולוגית.
יסודי: 'נצח בנים', ילד טוב ותלמיד טוב, לא רשומה חברות בחוג דרמה וממש לא כוכבות בהופעות סוף שנה "אני בריטון-בס, ואצל ילדים מי ששר גבוה הוא זה ששר יפה". ההמשך היה בישיבת נחלים, "משם נמלטתי בעור שיניי", והתיכון היה באמי"ת טכנולוגי, משם זכורים הרבה דברים טובים.
דברים טובים: "למרות שהיינו כיתה מופרעת היו שם המון ערכים. אחד התלמידים היה עם קשיים אמיתיים, חברתיים ונפשיים, והכיתה וגם המחנך נלחמו להשאיר אותו חלק מהמרקם". בהפסקות היו החבר'ה נשארים בכיתה, מתופפים על שולחנות ושרים שירי נונסנס שהמציאו. "היה פשוט מדליק".
תנועת נוער: בני עקיבא מלאבס, "בתקופתה כאימפריה". מרבית חוויות הילדות הן משם. הייתה תקופת חניכות וגם הדרכה, "זה המקום הראשון שבו אתה עומד מול קהל שהוא שלך". הפעולות תמיד כללו הצגות, והפיזמונסניף זכה להנחיה שלו. בתנועה נלמדו גם ערכים של אחריות, חברות והתנדבות "ולהגיד עם ישראל לא בציניות. את זה אני אומר היום לילדיי וזה יוצא דופן בחברה הסובבת אותי".
הסדר: הר עציון, בעקבות האח. "התאהבתי במכון להוראה, התפלחתי לשיעורים שלהם". הייתה הקשבה בעיקר לשיעורי התנ"ך של הרבנים מדן ובן נון "גיליתי את הספר הזה מחדש".
עתניאל: "התאהבתי ברב בני קלמנזון. זו הייתה ישיבה קטנה מקסימה ואמיצה שפחדה, אבל בכל זאת עשתה דברים פחות מקובלים". למשל פיתוח נושאים יצירתיים. באותה תקופה היו שם גם הרב פרומן והרב יהושע אנגלמן, "שהפך ברבות השנים לחבר יקר".
צבא: גולני. "היה נורא ואיום". הסגל "לא ידע להתמודד עם חבורה של אנשים אינטליגנטים שבאו עם רצון לשרת. ניסו בכל זאת לשבור ולבנות אותנו מחדש". אחד מהמפקדים אמר "תהיה קטן ולא משמעותי" וזה חלחל. יש היום שירות מילואים והוא משמעותי יותר, וגם מתחשב בלוח הזמנים של ההופעות.
אצא לי לטייל: אחרי השחרור היו פסיכומטרי וגם עיסוק בהדרכת טיולים מקצועית, מה שסיפק "תירוץ טוב לטייל". אחר כך הגיע זמן בחו"ל.
חו"ל: הודו-נפאל-תאילנד לחצי שנה ובלי הצהרות על גילויים דרמטיים. "היה כיף. אחרי שאתה במסגרת, אתה מרגיש את החופש בכל נקבובית". אחרי שהתקבל באוניברסיטאות שונות לרפואה ולפסיכולוגיה, הגיע לנפאל הטלפון שבישר שהוא התקבל ל'רימון', ובדירוג גבוה.
רימון: חברה טובה הציעה שיירשם לבית הספר המפורסם למוזיקה כי "כתבתי קצת שירים וניגנתי קצת בגיטרה". המחשבה הייתה ללמוד שם במשך שנה לפני הכניסה ללימודי הרפואה האינטנסיביים. "הלכתי לבחינות בכיף. אמרו לי תשיר לנו סולם מזו'רי, אמרתי בשמחה, רק תגידו לי מה זה מז'ורי". הוא חשב ללמוד שם נגינה, "אמרו לי מה פתאום, אתה זמר".
קולה של אמא: לא היו מאבקים על החלטת הבן היקיר להפנות גב למקצועות המועדפים על כל יידשע מאמע, "אמי אמרה: 'מה שטוב לך תעשה'", מה שהתחדד אחרי מחלת הסרטן ממנה החלימה. "היום היא מאוד גאה במה שאני עושה". וחוץ מזה "הייתי מספיק מבועת בעצמי שאלה לא לימודים אקדמיים".
התואר: התיקון בא בדמות לימודי מוזיקולוגיה בבר אילן, אבל לא נרשמה התלהבות. "לומדים שם על אלה שעושים מוזיקה. ברימון לומדים לעשות מוזיקה". השכלה מוזיקלית, בכלל, לא מוכרחת בעיניו, "אמנות זו אמנות. יש כאלה שבלי ללמוד במסגרת פורמלית יצליחו לעניין במה שהם עושים".
עניין אחר: בתחילת הלימודים ברימון התאגדה קבוצה של חבר'ה ו"הקמנו להקה פורצת דרך. היום קשה לראות את זה, כי הרבה דברים שעשינו הפכו למיינסטרים". הרעיון היה להגיש את המוזיקה בצורה לא מתחנחנת, "לא פלסטיקית" אלא אינטליגנטית, עם קריצה. לומר די לחצוצרות ולהביא צלילים אקוסטיים ואתניים יותר. "היו כאלה לפנינו אבל הם היו בשוליים".
זמר חתונות: יש הסתייגות מהמושג, אבל אהבה גדולה לעיסוק שנעשה עדיין "בשמחה ובאהבה ועם המון אנרגיות". 'עניין אחר' חגגה לאחרונה בר מצווה לקיומה. חתונת הבכורה עדיין זכורה. הכלה הייתה בתו של הרב פרומן "ואהוד בנאי עלה לנגן איתנו". ולמרות שהעיסוק הזה מקשה על חיי משפחה, "אשתי לא יכולה להתלונן כי פגשתי אותה בחתונה שניגנתי בה".
החתונה: יעל הופיעה באופרטה שעשו לכבוד הכלה, שאותה הכיר יעקובסון. "ואני מוכרח להודות לחבר להקה אחר שאמר 'תראה תראה את זאת'. היא הייתה נחמדה בנבוכות שלה". לקח זמן עד שהיא ניאותה, אבל השניים יצאו לדרך משותפת שנמשכת עד היום. התזמורת בחתונתם הייתה כמובן 'עניין אחר'.
הברכה: מעיין בן חמש ורותם בן שנתיים. יעל היא פקידת סעד בלוד "והיא גיבורה אמיתית, כי בלעדיה לא הייתי יכול לעשות כלום. היא לוקחת את הביטחון השוטף על כתפיה". המגורים הם בגבעתיים בדירה של סבתא סוניה ז"ל, "שבחרה היטב את מיקומה בלב פארק". אבל הדירה הקטנטנה והמחסור בקהילה מבשרים על חיפוש אתר המגורים הבא.
דיסק סולו: '40 יום' יצא לאור לפני כשנה, "זה דיסק שהתבשל מאז לימודיי ברימון". הדיסק נולד "באמת כי לא יכולתי אחרת. הקב"ה נתן לי את השירים האלה למשמורת והייתי צריך לעשות כל שביכולתי כדי להוציא אותם". לפעמים שיר מגיע כמקשה אחת "ואז ההרגשה היא שלא אתה כתבת אותו".
יום הזיכרון בכנסת: לפני כשבועיים הוא הופיע בטקס בבית הנבחרים עם שירו 'לב חדש'. רן צחור, במאי הטקס, הכיר את השיר משום שהוא נוגן בלוויית אביו. "להופיע מול 2,500 איש בשידור מיוחד בטלוויזיה היה מפחיד ומדהים". יש הופעות סביב הדיסק, ויש הזמנה פתוחה למעוניינים לארגן כאלה.
לאטמה: גם לכאן הגיע בזכות חתונה שניגן בה, הפעם של שלמה בלס, המנהל הראשון של תכנית הסאטירה. בלס הציע לו לבוא לסוג של לאודישן. "תמיד חשבתי שאני שחקן, אבל שאר העולם לא ידע. הייתה התאהבות הדדית. יש שם צוות מדהים, סוג של משפחה". התחושה היא שכבר ארבע שנים הם "עושים ציונות".
סלב: יש דיבורים על פריצה לערוצים ממוסדים יותר כמו למשל ערוץ 1, "ואז לאטמה תצטרך לתת את הדעת להיות יותר ממלכתית". יש גם תחושה ש"אפשר לעשות סאטירה מאוזנת. לא יזיק לימין אם הוא יצחק על עצמו". ביו"ש מזהים אותו מיד, אבל הכיף הוא שיודעים מי הוא גם במקומות פחות צפויים, כך הוא יודע שהחומרים מגיעים לשכבות נוספות. גם מוריה קור מהערוץ הראשון צפתה בתכנית, מה שהניב פרויקט מיוחד.
הפרויקט: רענון פניה של ספירת העומר בטלוויזיה הישראלית. מדי יום הוא מסביר בקליפ קצר עוד פן במהות הספירה. מה שמכניס תוכן בלבוש עכשווי. "פגשתי שם צוות נהדר", והייתה הנאה מן העשייה. "הציבור הדתי עובר תהליך שהחזיר אותי לשורותיו. אף פעם לא זרקתי הכול, אבל היו שנים שגמגמתי בהשתייכות שלי כי הזיהוי לא היה נוח נפשית".
הקסקט: מונח תמיד על הראש, "סוג של אמירה. אנשים שפוגשים אותי לא יודעים אם אני דתי או לא וטוב לי שכך. אני רוצה להיות יהודי שומר תורה ומצוות ולא שציבור מסוים יגיד לי מה עליי לעשות ומה לא, כדי לעמוד בכללי החברה. פעם אמירה כזאת הייתה מקוממת, היום אין בעיה להגיד את זה ולהיות חלק מהציבור".
שביל ישראל: ב'ערוץ מאיר' החדש, שישודר בכבלים, הוא מגיש תכנית חדשה שבמסגרתה הוא מטייל ופוגש אנשים "מרתקים" שמשאירים אותו פעור פה, כי הם מדברים על מציאות אחרת ועל אידיאולוגיה. יש בתכנית ובערוץ "פוטנציאל מקסים". היומן עמוס משציפה, וליד כל העשייה הזאת יש גם תכנית של 'לאטמה' שהוא רץ איתה ברחבי הארץ, וכן תכנית קומית אישית שהולכת ונכתבת.
אם זה לא היה המסלול: לא ברור אם הייתה באמת סבלנות להיות פסיכולוג, ובכל מקרה אין תשובה לגבי מה יהיה בעתיד. "למרות שאין לי זמן להתלבט בשאלה, זה לא עוזב אותי מבחינה נפשית".
ובמגרש הביתי
בוקר טוב: הקימה בשעה של אמנים יחסית, כלומר 9 בבוקר. יעל לוקחת אל הגן והוא לוקח ממנו. "אין ברירה אחרת. לפעמים אני חוזר מאירועים ב-2 בבוקר ועד שאני נכבה כבר 3", וחוץ מזה "לא פייר שאני נשמע כמו בוהמיין" כי יש ימי צילומים שבהם הוא קם מדי יום ב-5:30. עם ההשכמה הוא שותה שלוש כוסות מים, "מומלץ", מניח תפילין, סוקר מיילים ונכנס לעניינים.
דיסק ברכב: אוסף סיפורים לילדים. כשהזאטוטים לא נמצאים, הסקאלה מכוונת על גלי צה"ל אבל יש גם יש דיסקים ברכב, רק ישראליים. "אם יש משהו שנדפקתי בו בבני עקיבא זה היחס לתרבות המערב". למרות שזו לא בושה גדולה, יש רושם ש"מוזיקאי צריך להכיר מוזיקה מהעולם ואני גרוע בזה".
שבת: "שקט נהדר. מתנה מדהימה", יש זמן להיות יחד עם הילדים בבוקר, ללכת לבית הכנסת ולגינה. יש הרבה אירוח גם של חברים לא דתיים "ואת רואה איך הם נדלקים ואומרים על השבת 'וואלה איזה מגניב'".
עיתים לתורה: בשבת מוקדש זמן לחברותא עם גילי פרג, מנכ"ל 'דרכא'. הנושא: זוהר על פרשת השבוע. ויש גם לימוד ימימה שהוא נמצא בו כמה שנים. "זה אולי הדבר המשמעותי ביותר מבחינה הגותית שנתקלתי בו. כשאתה לומד, אתה מרגיש שאתה כבר יודע את הדברים. זה ללמוד מחדש את כל התורה, כל החוויות והידע שעברת בעולם היהודי. וזה מדהים".
אוכל: סלט ירקות עם קוטג'. "על זה גדלתי. אני הולך למסעדות ואף פעם לא מוצא סלט טוב כמו שאני מכין".
אחזקת הבית: "תלוי בתקופות", אבל יש תפקידים: שטיפת כלים חלקית, הורדת הזבל וספונג'ה בשישי. "תפקידים גבריים קלאסיים".
מפחיד: "שמשהו יקרה לילדים".
פנאי: בשבת תמיד יש ספר. הנוכחי הוא 'מזל עורב' של אמיר גוטפרוינד. "אבל התחביב הוא הילדים", מה שכולל הוצאת אנרגיה רבה. "אני לא יודע איך להיות איתם בלי להשתולל".
דמות מופת: יש המון, מכל אחד נלמדו דברים. אחד מהם הוא יאיר הר-סיני, אותו הכיר בתקופת הלימודים בעתניאל כשרעה אצלו צאן מספר שבועות. "זה מישהו שרק מלהיות במחיצתו הבנת מה זה להתחבר לארץ ישראל. הוא כיבד כל כך את האדמה והתבואה. בכל פסיעה הוא חיבק את הארץ". וגם הרב פרומן, שבעת הביקור בשבעה שלו היה קושי לעצור את הדמעות "כי מי יחשוב עכשיו אחרת?"
משאלה: "שנהיה בריאים פיזית ונפשית ונמשיך להיות בעשייה וליצור".
כשתהיה גדול: "אני מאוד אוהב לעבוד ובמובן מסוים מרגיש שלא עבדתי יום בחיי, כי אני כל כך אוהב את מה שאני עושה". הרצון הוא "להמשיך ככה, לא לעבוד".