בין גד שורבה לאימו בריג'יט היו קשרים מיוחדים מאז שנולד.
גם עובדת היותו בן יחיד עד גיל תשע תרמה להעמקת הקשר ביניהם. אבל לבריג'יט שורבה ניתנו כלים מילדותה כדי להתמודד עם השבר שיותיר בה לכתו.
בספרה "ותקרא את שמו גד" מתארת בריג'יט את חייה המוגנים בצרפת כבת לניצולי שואה, כמקור הכוח לחיים שלוים ובטוחים. היא עוברת בתחנות חייה השונות ומציינת כמה טובות הן היו עבורה, ובאילו מטענים ציידו אותה לדרך שלא ידעה שעוד מצפה לה.
לאורך כל הספר שזורים תיאורים על קורות חייו של גד, על שירותו בשייטת ועל תפקידו כחובש ב"אסון השייטת" וההתאוששות הקשה לאחר מכן. היא לא מתארת את החיים כוורודים יותר ממה שהם באמת, אך לכל אורך הדרך האמונה החזקה שלה זועקת מבין השורות.
ניכר בכותבת כי היא אישה יודעת ספר ובתוך סיפורה האישי היא שוזרת סיפורי חכמים, פירושים שונים ומקורות תורניים מגוונים המשמשים עבורה נקודות משען.
גד בנה נהרג לפני חמש שנים, אך כתיבת הספר ששימשה לה כתרפיה הסתיימה זה לא מכבר.
בשביל בריג'יט שורבה הנקודה בה החל הכאב היא נקודת התחלה של תהליך אינסופי של לימוד, חיפוש אחר משמעות, חיזוק האמונה ובסופו של דבר גדילה וצמיחה.
היא לא חיה עם השכול אלא חיה אותו ודרכו את החיים, ודרך הספר מגדלת את הקורא, שנדהם מעוצמתה.