לומדים שם באמת? אילוסטרציה
לומדים שם באמת? אילוסטרציהפלאש 90

זה סיוטו של כל הורה. מי לא חולם על שורה ארוכה של נכדים, על בן שמביא "נחת", שאפשר לספר בגאווה מה הוא עושה, עם מי הוא חי.

ופתאום הילד מגיע ומספר שהוא... זאת אומרת, הוא לא... או בעצם כן... בקיצור, הוא לא נמשך לנשים ונמאס לו לחיות בשקר. הוא רוצה את האפשרות לדבר על הנושא בראש חוצות, או בנוסח המקובל היום: לצאת מהארון.

התגובה הראשונית והמשנית

קודם כול, גם אם ההורים הם "ליברליים" להפליא, בדרך כלל, נדהמים, נכנסים להלם, כאב, אכזבה. כן, אלה תגובות טבעיות לגמרי. אדם צריך לדעת לקבל גם את עצמו. אלה הן תגובות טבעיות לגמרי ולא צריך להיכנס לרגשי אשמה, גם אם במחשבה שנייה הן לא רצויות, אפילו מזיקות. מה שהילד לא צריך הוא את רגשות האשמה של הוריו. מה שכן, אחרי ההלם הטבעי, צריך לחשוב. איך בכל זאת נכון להגיב?

לפני התגובה – נקודות למחשבה

אנסה לנסח כמה נקודות למחשבה.

זה הילד שלכם! – ראשית, לחזור ליסוד: לזכור שלפני הכול, וחשוב מכל, זה הילד שלכם. היותו הומוסקסואל אינה הופכת אותו למשהו אחר ממה שהוא. לוּ הייתי שואל אתכם אתמול על בנך, מה הייתם אומרים? מן הסתם שהוא עדיין וטוב לב ומוכשר בתחומים שונים. ובכן, הוא עדיין כזה. דבר מכל אלה לא השתנה, והכי חשוב: העובדה שהוא הבן שלכם בוודאי שלא השתנה.

תחשבו מה עבר עליו – שנית, תחשבו שההלם שאתם עוברים עכשיו, הוא הד קלוש לייסורים שעברו עליו עד שהחליט להתוודות לפניך. נסו לחשוב על הבושה שחש כשהחל לקלוט שהוא לא מתפתח במסלול ה"רגיל", שרגשות האמורים לפעם בו אינם מתעוררים, ולהפך – רגשות אחרים, שאילו יכול היה מסלק מתוכו, מענים אותו בלא הפסק. אם עוברת לכם בראש המחשבה איך יגיבו החברים שלכם, תחשבו כמה מחשבות מהסוג הזה עינו אותו עד היום.

הבן זקוק לכם – ומכאן הנקודה השלישית: הבן שלכם זקוק לכם. עכשיו יותר מאי פעם. דווקא משום שהוא מספר על סוד שרבים יראו אותו כמביש במיוחד, הוא זקוק לחיזוק של יסוד היסודות: מבחינתכם, הוריו, הוא אהוב כמקודם. והוא זקוק לכם ולעמידתכם לצדו.

דחייה לא תשנה דבר – אבל, אתה אולי אומר, אנחנו הרי דתיים, ואי אפשר, פשוט אי אפשר, להיות "הומו דתי", בדיוק כמו שאי אפשר להיות "מחלל שבת דתי". אתה צודק, באמת אי אפשר. עכשיו תבין אותו טוב יותר כשהוא יאמר שמצבו בלתי אפשרי. מה לעשות?  יש לא מעט כאלה שקיבלו חינוך מעולה, הפנימו את ערכיו, ורוצים בכל לבם לעבוד את אביהם שבשמים. אבל את העובדה זה לא משנה: רגשות מסוימים אינם מתעוררים בהם, ואחרים דווקא כן. אם נדחה את הילדים האלה, האם העובדה תשתנה? רוב מוחלט של הסיכויים שהתשובה היא לא.

ככה נכון להגיב

אז מה עושים בכל זאת? להלן עצות אחדות:

לחבק ולאהוב – קודם כול, מחבקים, אומרים לילד כמה אוהבים אותו, וכמה שהאהבה הזו לא השתנה לעולם, בשום מקרה. ואחר כך יושבים לשיחה רצינית, מקשיבים. שומעים את הסיפור כולו, מתחברים למסלול הייסורים שעבר הנער, בלי שנהיה מודעם אליו כלל.

להקשיב ולשמוע – כדאי לשמוע גם על הלבטים הדתיים של הנער. כמה הזדעזעו יסודות אמונתו מכל הסיפור שעבר? כמה, למשל, הוא חש כועס על העולם הדתי העתיד לדחות אותו (לתחושתו, המסתמכת על מציאות מוכרת היטב!). לפעמים האמונה מתערערת יותר לעומק (היא מתערערת גם אצל "סתם" מתבגרים. הנטייה הומוסקסואלית אינה פוטרת את הבחור מלבטי התבגרות "רגילים").

התייעצות עם רב מתאים – אפשר בהחלט לארגן שיחה עם רב, אבל אנא, לא כל אחד בנוי לשיחה כזו. לא כל מי שיודע להעביר שיעורים נפלאים יודע גם להקשיב ולקבל. יש בהחלט רבנים שהם גם אנשים עדינים ובעלי יכולת הכלה נפלאה. יש מקום לפנות לאחד כזה, אבל רק לאחד כזה. כמובן, צריך לבדוק אם שיחה כזו עונה על צורך של הנער, או הבחור, ולא על צורך שלנו. 

פתרונות ושאלות – ורק אחר כך אפשר לחשוב על העתיד. האם נכון, לנער עצמו, לצאת עכשיו בהכרזות שאחר כך קשה לחזור מהן? אולי לנסות קודם טיפול? ובאיזו גישה? שאלות חשובות מאין כמותן, ואין שום תשובה הנכונה לכל מקרה ומקרה. אבל בשלב ראשון השאלות האלה יחכו.

זה הסדר: קודם אהבה, אחר כך הקשבה, ורק לבסוף חיפוש פתרונות. זה סדר העדיפויות הנכון, וגם סדר השיחה הנכון.

ד"ר ברוך כהנא הוא פסיכולוג קליני, מורה במכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית; מחבר הספר שבירה ותיקון. עמותת כמוך