ביום רביעי הקרוב, תוקם בכנס השדולה למען צבא מקצועי התנדבותי בראשות ח"כ משה פייגלין (ליכוד).
החסות לאירוע תינתן על ידי התנועה הליברלית החדשה, ארגון שהייתי בין מקימיו, מנהיגות יהודית שהקים פייגלין, וכן התנועה למען צבא מקצועי בראשות ירון לרמן ומרכז איין ראנד בראשות בועז ערד. למען הגילוי הנאות, ירון ובועז הינם ידידיי ושותפיי לתנועה הליברלית החדשה.
ישאו דברים באירוע, נוסף על ח"כ פייגלין, ירון ובועז, ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) וח"כ לשעבר ממר"צ, מוסי רז, כך שבהחלט ניתן להגיד שמדובר בחבורה מאוד מגוונת והטרוגנית שמתקבצת סביבנו למען קידום העניין ואני מברך את כל העושים במלאכה.
ברצוני להרחיב בנושא ולהסביר את עניין הצבא המקצועי וחשיבותו הן לביטחון ישראל, הן לכלל החברה בישראל והיחסים בתוכה, הן לעניין הכלכלי, הן לעניין העקרוני סביב נושא החירות, והן למיתוסים הרבים סביב הנושא.
אני מודע לכך שמדובר בפרה קדושה שמעוררת המון רגשות אצל רוב האוכלוסייה ומתוך ניסיון, אני יודע שקשה לנהל בנושא הזה דיון רציונלי, אך אשמח אם כולם יוכלו לקיים את מה שנלמד בחסידות בדבר החשיבות של "מוח שליט על הלב". בואו נשתדל לשים בצד לרגע את הרגשות ונחשוב עם הראש.
קודם כל, בעניין הביטחוני, בואו נודה על האמת: במידה רבה מאוד, צה"ל הינו כבר היום צבא מקצועי. צבא הקבע מקצועי לגמרי, כמובן, ויחידות העילית, כמו חיל האוויר, חיל הים, מחשוב, וכו', גם כן הינן יחידות מקצועיות, רובן או כולן. מעבר לזה, באותה מידה שאנשים הולכים לרופא מקצועי כדי לטפל בבעיות הרפואיות שלהן, ובכלל, הולכים למומחה בכל תחום ותחום על מנת לקבל שרות, אין סיבה רציונלית להאמין שחיילים לא צריכים להיות אנשי מקצוע. מישהו חושב באמת שחייל חובבן יעשה את מלאכתו טוב יותר מאשר חייל מקצועי? ההיסטוריה הצבאית מורכבת בעיקר מצבאות מקצועיים וכיום, בעולם המערבי, כמעט כל המדינות עברו למודל הצבא המקצועי כך שהמודל שריר וקיים, ורלוונטי לתקופתנו, שלא לדבר על כך שישראל היא המדינה היחידה בעולם, יחד עם צפון קוריאה (!!!) שמקיימת גיוס חובה לנשים.
השאלה היחידה מבחינה צבאית נוגעת למצב המיוחד של ישראל בתור מדינה קטנה מוקפת אויבים גדולים מבחינת האוכלוסייה, מה שכביכול מחייב צבא גדול ומנופח. על הטיעון הזה ניתן לענות בקיצור באמצעות הצהרתו של הרמטכ"ל בני גנץ לפני כשבועיים, לפיה צה"ל חייב להיות "צבא קטן וחכם", אמירה שבכר נאמרה דרך אגב לפני למעלה מעשרים שנה על ידי הרמטכ"ל דאז אהוד ברק. כך שהטיעון לטובת צבא גדול הופרך על ידי רמטכ"לים בתפקיד, ונראה שזה מספיק סמכות כדי שנוכל לדחות אותו על הסף, מכל וכל.
הטיעון היותר מעניין, רציני ומתקבל על הדעת נגד צבא מקצועי נאמר בין השאר על ידי גדעון שפר ואומר שהיתרון של "צבא העם" נובע מזה שהוא מאפשר לצה"ל לגייס את הטובים בתוך העם ובזה מאפשר שימור של העליונות האיכותית של צה"ל אל מול האויב, שזהו היתרון העיקרי שלנו. לפי טיעון זה, בהעדר גיוס חובה, הטובים לא יגיעו לצה"ל. אלא שניתן בכל זאת לתת לטיעון הזה תשובות משמעותיות.
קודם כל, הצבא והחברה הישראלית כולה יכולים לתת תמריצים שכן יתנו דחף לטובים לבוא. תגמול הולם, מעמד חברתי, ציונות (כן, יש דבר כזה), החדרת הערכים של מצוות כיבוש הארץ ועזרת ישראל מיד צר, נוסף על הצורך הפשוט להגן על עצמנו מפני אויבנו, יכולים בהחלט לספק תמריצים להמון אנשים להתגייס גם בהעדר חובת גיוס, כמו שדרך אגב קורה במשטרה ובצבא הקבע גם היום. ועוד לא דיברתי על כך שאין שום מקום אחר בו ילדים בני 19 יכולים לקבל ניסיון תעסוקתי ברמה כזאת, בכל מה שנוגע לניהול, מחשוב ועוד. לא סתם יצאו מיחידת 8200 המייסדים של צ'ק פונט ועוד חברות מובילות בעולם כולו, כך שקידום היתרונות היחסיים של צה"ל יספיק להערכתי כדי שיהיו מספיק חיילים, לא רק בכמות אלא גם באיכות.
בנוסף, לא חייבים לעשות את הכל בבת אחת. תהליך מדורג ומבוקר, כפי שנעשה בחו"ל, יכניס בתהליך ההתמקצעות של הצבא בלמים ואיזונים ויאפשר לעצור אם וכאשר יתגלו קשיים אמיתיים, אבל אין זו סיבה לא להתחיל את התהליך, על ידי קיצור השרות לגברים, ביטול השרות לנשים ותגמול הולם לחיילים, כפי שכל הוועדות הממלכתיות שבדקו את הנושא המליצו.