לאחד עם השכנים?
לאחד עם השכנים? צילום ארכיון: פלאש 90

שרי פנים רבים היו לה למדינת ישראל במשך 65 שנותיה, ונדמה שכמעט אין שר פנים שלא השתעשע ברעיון לאחד רשויות מקומיות. גם שר הפנים גדעון סער כבר הודיע לאחרונה כי יבחן מהלך כזה לאחר סיום תהליך הבחירות לרשויות המקומיות. לכאורה יתרונותיו של איחוד שכזה הם רבים. רשות מקומית היא מנגנון כבד ומסועף שעלותו אינה מבוטלת.

ראש מועצה, לשכה, מחלקות וראשי מחלקות, מנהלים, סגנים, עובדים בכירים ועובדים זוטרים מקבלים כולם את משכורתם מקופת הרשות. חלקו של המנגנון בתקציבן של הרשויות (להבדיל מהתקציב המופנה למתן שירותים) כלל איננו מבוטל. ההיגיון הפשוט אומר שאיחוד מנגנוניהן של רשויות קטנות, או בליעת מנגנון של רשות קטנה ברשות גדולה יותר, עשוי לחסוך כסף רב לקופה הציבורית.

קחו לדוגמה מושבה כמו יסוד המעלה שבגליל העליון. המושבה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949, מאחר שלמועצה האזורית הסובבת אותה, המועצה האזורית גליל עליון, שהוקמה שנה לאחר מכן, צורפו רק קיבוצים. ביסוד המעלה חיים כיום כ1,500 תושבים, ומדובר ביישוב לא גדול. ההבדל בינו ובין הקיבוצים שסביבו היטשטש גם הוא במידה ניכרת, עם הפיכתם של רבים מהם ל"קיבוץ מתחדש" שבו האלמנט השיתופי דומיננטי הרבה פחות. למעשה, אין כל הבדל בין תושבי יסוד המעלה ובין תושבי ההרחבות הקהילתיות שנבנו בכמה מהקיבוצים הללו. אין שום סיבה שמשלם המיסים יסייע לתושבי יסוד המעלה לממן את קיומה של מועצה מקומית שלמה, ואף מועצה דתית לידה. את כל השירותים יכולים תושבי יסוד המעלה לקבל מהמועצה האזורית על בסיס המנגנון הקיים, בתוספת זניחה. במצב דומה, גם אם שונה מעט, נמצאות רשויות כדוגמת ראש פינה, מטולה, אליכין, מגדל ועוד.

אולם בפועל מתברר שההיגיון הפשוט אינו מוכיח את עצמו בחלק גדול מהמקרים. הניסיון המצטבר של איחוד רשויות בישראל מלמד על הצלחות מוגבלות לצד כישלונות צורבים. די אם נזכיר את איחודן של דליית אל-כרמל ועוספייה ליישוב אחד שנקרא עיר הכרמל. הניסיון להקים עיר דרוזית מאיחודן של שתי המועצות כשל מהר מאוד, ותוך חמש שנים בוטל האיחוד.

נושא איחוד הרשויות העסיק את חוקרי מדע המדינה לא רק בישראל. במחקרים שנערכו התברר כי לאיחוד כזה ישנו גם נזק פוטנציאלי. תחושת ההזדהות של התושבים עם הרשות המאוחדת, או תחושת ההזדהות של תושבי הרשות הנבלעת עם הרשות הבולעת, פחותה במידה ניכרת. נתון זה בא לידי ביטוי בדברים פשוטים, כמו למשל שיעור גביית המס העירוני (בישראל - ארנונה). מחקרים גילו כי ברשויות שגודלן למעלה מ10,000 תושבים הנזק באיחוד גובר על התועלת. ברשויות שגודלן פחות מ5,000 תושבים, התועלת באיחוד מרובה במרבית המקרים מהנזק שנגרם, זאת עקב משקלן הבלתי סביר של הוצאות המנגנון ברשויות הללו. ברשויות בגודל בינוני התמונה מורכבת, ופעמים רבות לא ניתן לחזות מראש את תוצאותיו של איחוד כזה.

מי יציל את הפנסיה

הפנסיה שלנו במשבר, אין דרך יפה יותר לומר זאת. השוק עוד לא התאושש מההוראה הקודמת של משרד האוצר על ביטול המקדמים המובטחים בביטוחי המנהלים, וכבר ניחתה עליו טיוטת גזירה חדשה. באוצר ביקשו לחשב מחדש את הפנסיות של הפורשים לפנסיה, כך שישקפו את הערך האמיתי של הכסף שצברו. על מנת להבין מה ביקש האוצר לעשות, צריך להקדים כמה מילים על הדרך שבה מחשבת קרן פנסיה את הפנסיה לעמיתים. כאשר אדם יוצא לפנסיה, לוקחים את סך הכסף שצבר בקרן ומחלקים במספר (לא שרירותי) המכונה מקדם. המספר הזה לוקח בחשבון שני נתונים: מספר החודשים הממוצע שחי הפורש לפנסיה לאחר הפרישה (בהתחשב בגיל הפרישה האישי), והתשואה שממשיכה לצבור יתרת הכסף של העמית גם לאחר הפרישה. במשך שנים מקובל היה לחשב את תשואת יתרת כספו של העמית בהנחה שהריבית הממוצעת במשק עומדת על ארבעה אחוזים. אולם במהלך השנים האחרונות ההנחה הזו כבר איננה תקפה, כפי שיודע למשל כל מי שלקח משכנתא בשנים האחרונות.

מה שקרה בפועל הוא שהקצבה לפורשים לפנסיה חושבה על פי ההנחה הזו, כך שלמעשה העמיתים קיבלו יותר פנסיה ממה שהצדיק הכסף שהפרישו. מי ששילם את הכסף הוא קרן הפנסיה, אשר בנויה בשיטה של "ביטוח הדדי". על פי השיטה הזו, אם נכנסת הקרן לגירעון, מי שמשלם על כך הם עמיתי הקרן אשר מקבלים קצבאות מופחתות. במקרה כזה, מה שעלול לקרות הוא שהתרחבות מעגל מקבלי הקצבה שאינה ריאלית, תפגע באופן ניכר בקצבאות של מי שיפרוש לפנסיה בעוד עשור או שניים ומעלה. בעקבות כך ביקשו באוצר לבצע את ההתאמה כבר כעת, ולקבוע כי הפנסיה שתשולם לעמיתים הפורשים תשקף את הריבית כפי שהיא בשנים האחרונות. משמעות צעד כזה הייתה למעשה הפחתה מסוימת בקצבאות הפנסיה.

כמובן שהביקורת הציבורית לא איחרה לבוא, בדמות האמירה המופרכת ש"האוצר מקצץ לנו בפנסיה". שר האוצר לפיד, שיודע להיות גיבור על חרדים אבל מתקשה בנקיטת צעדים אמיצים באמת, התקפל מיד והקפיא את השינוי. כעת נותר לקוות שקול ההיגיון יגבר, שההתאמות הדרושות תיעשינה ושהפנסיה של הצעירים יותר, בני הארבעים והחמישים, תינצל.

אולם חשוב לדעת שהפנסיה של כולנו בסכנה אמיתית. שני איומים משמעותיים עומדים בפני היכולת שלנו להבטיח לעצמנו קיום ראוי לעת פרישה. חוסר ההתאמה ההולך וגדל בין עליית תוחלת החיים (שאיש איננו יודע לחזות באמת את הקצב שלה) לגיל הפרישה לפנסיה, והתשואות הנמוכות שצוברים כספי הפנסיה. את הבעיה הראשונה נדמה שלא צריך להסביר. הבעיה השנייה נוגעת לסביבת הריבית הנמוכה שנוצרה בעולם בעשור האחרון. בעבר ניתן היה לקבל ריבית ריאלית גבוהה (4 אחוזים ומעלה) גם בהשקעות סולידיות, כך שהקרנות לא התקשו לספק לחוסכים תשואה נאה על הכסף. אולם המציאות השתנתה, ועל כן גם התשואה על הכסף שאנו צוברים מדי חודש איננה מספיקה על מנת להבטיח לנו פנסיה ראויה.