במשך שני העשורים האחרונים המושג טובת הילד הפך למילת קסם, לקלף האולטימטיבי, בדיונים בבתי המשפט למשפחה. אל מול הטיעון של טובת הילד אופסו כל הזכויות והחירויות של הוריו.
כתבנו כאן לא פעם כי טובת הילד הפכה במקרים רבים לכסות לסדר יום המעדיף באופן בוטה את האינטרסים האנוכיים של האם. טיעון פתלתל כי חיים עם אם שאינה מסופקת משפחתית או מקצועית פוגעים בקטין, אִפשר לשופטים רבים, וגם לשופטות כמובן, לגזור על אבות מציאות חיים טרגית. כך למשל, נשים הורשו להגר עם ילדיהן אל מעבר לים בעקבות אהבה או עבודה חדשה, כשהן מותירות מאחור אבות שחרב עליהם עולמם.
אך אלו צרות האתמול. המסגרות המסורתיות מתפוררות, והשיח המשפטי הולך והופך ליברלי עד אבסורד. המושג 'טובת הילד' הפך למיושן, ואת מקומו הולך ויורש 'זכויות הילד', מושג רחב בהרבה המאתגר עוד יותר את ההיררכיה החברתית המוכרת. כמו במקרים רבים אחרים, שורשיו המשפטיים באמנה בינלאומית, בדרך כלל מסמך עקרונות שהתגבש אי שם באירופה החילונית. מערכת המשפט שלנו רואה את עצמה משום מה מחויבת לרוח האמנות הללו, גם אם ישראל הרשמית לא חתומה עליהן, ובוודאי אם היא חתומה. אלא שהחתימה על האמנות כמעט אף פעם לא מובאת לדיון בפני הכנסת. מדובר ביוזמה של פקידי משרד ממשלתי (בדרך כלל משרד החוץ), לא פעם בעידודן של עמותות חוץ-פרלמנטריות, ותוכנן הופך לחלק אינטגרלי מהמשפט הישראלי ללא כל דיון ציבורי. האמנות הבינלאומיות הולכות ורבות, והשפעתן עלינו הולכת ומתעצמת.
אמנת זכויות הילד נחתמה על ידי מדינת ישראל ואושררה על ידה לפני שנים. התולדה המשפטית הופיעה במלוא הדרה בפסק דין שניתן השבוע בבית המשפט המחוזי בחיפה.
על פניו מדובר בתיק משפחה שכיח. עשרות זוגות, לקראת גירושין ואחריהם, מנהלים בכל שנה מלחמה מרה על זהות מוסדות החינוך של ילדיהם. בחלק גדול מהמקרים הנושא הדתי עומד בלב המאבק. גירושין הם נקודת מפנה רוחנית בחייהם של אנשים רבים, ונקודות מפנה רוחניות גורמות לפעמים לגירושין. כך קורה לא פעם שמי שזה עתה התגרשו חוזרים בתשובה, או להפך - פורקים עול תורה ומצוות. בדרך כלל השינוי הרוחני הוא מתון יותר, אך לרוב פערים דתיים שדהו על רקע אהבה פורחת שבים ומתגלים כאשר הדרכים נפרדות.
בני זוג דתיים לאומיים מהצפון נפרדו לאחר כמעט עשרים שנות נישואין. שלושה בנים הם הולידו וכולם חונכו במסגרות דתיות. מיד לאחר הפרידה העבירה האם את הבן הבכור מהישיבה התיכונית שבה למדו השלושה אל בית ספר טכנולוגי ממלכתי של רשת עמל. האם שומרת על אורך חיים דתי, אך טענה שרמת הלימודים בישיבה אינה מספקת. את העברתו של הבן השני, כבן חמש עשרה, לבית הספר החילוני מנע האב והעניין הגיע לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה. השופטת הדס גולדקורן בחנה את רמת הלימודים בישיבה התיכונית ומצאה אותה סבירה. היא עברה על תסקירים של עובדות סוציאליות לסדרי דין והתרשמה שהבן מבולבל מהמאבק שבין ההורים ומושפע מאחיו הגדול שנמצא כבר במסגרת החילונית. השופטת קבעה כי הסטטוס קוו החינוכי יישמר, והנער ימשיך בלימודיו בישיבה.
ערעור הוגש לבית המשפט המחוזי. מול האב לא התייצבה הפעם רק רעייתו בנפרד, אלא דווקא בנו הקטין. הוא פנה למועצה לשלום הילד והתלונן על פסק הדין שניתן בבית המשפט. שם הפנו אותו אל יחידת הסיוע המשפטי של משרד המשפטים, אשר הגישה בשמו ערעור. הרכב שופטי בית המשפט המחוזי הזמין את הקטין לבית המשפט ושם הוא שטח את רצונו ללמוד במסלול מקצועי שאינו מוצע בישיבה התיכונית, אלא רק בבית ספר ממלכתי טכנולוגי בעיר. האב טען שהוא חושש מאוד לחינוכו הדתי של בנו במסגרת החילונית. השופטת ריבי למלשטריך-לטר קבעה כי המושג 'זכויות הילד' מקנה אוטונומיה נרחבת לקטינים לבחור את מסלול חייהם, והכריעה כי הנער ילמד על פי רצונו בבית הספר החילוני. "העיקרון שהתוותה האמנה, שאומץ במשפטנו, הקובע כי הקטין זכאי לחופש מחשבה לגבי תפישת הדת שלו, וזכות ההורים להכוונת הילד למימוש זכויותיו אלו אמורה להתיישב עם התפתחותו הטבעית", כתבה השופטת. "המערער כבן שש עשרה, במונחי המדינה בעוד כשנתיים הוא מספיק אחראי ובוגר כדי להילחם ולהגן על כולנו. לא ניתן לאיין את רצונותיו כלא היו, רק בשל חשש רחוק של האב, כי החברה החילונית בבית ספר עמל תשפיע על בנו להתרחק מקיום המצוות".
אפשר היה לסיים את סיפור המעשה כאן, במין שלוש נקודות שמובילות אל המסקנה החביבה והמדויקת כי שוב נחרץ גורלו של אדם שומר מסורת על ידי הגמוניה חילונית שמפרקת לעצמה ולנו גם את מוסד המשפחה. אלא שעיון חסר פניות בתיק מגלה שהאם ובנה לא הוציאו את דיבת מערכת החינוך הדתי בעירם לשווא. האם העבירה את בנה הבכור לתיכון החילוני לאחר שבישיבה התיכונית, בעיצומו של עידננו הדיגיטלי, לא נמצאה כיתת מחשבים ולאחר שבמשך כשלושה חודשים לא נמצא מחליף למורה למתמטיקה שחלה. התיכון החילוני בעיר מתברך בשפע מגמות ובמסלול טכנולוגי משותף עם הצבא שתלמידי הישיבה התיכונית יכולים רק לחלום עליו. הישיבה לא זקוקה לכל אלו, יש לה קהל שבוי - בני ערובה במערכת היחידה שיודעת שהיא ברירת המחדל של הורים, שרוצים יותר מכול לראות את ילדיהם הולכים בדרכם.
האסירון העליון
אסיר שהורשע בסחר בנשים ומתעקש להניח תפילין בשווי של אלפיים וחמש מאוד דולר יכול להיחשב כאדם בעל סדר עדיפויות לקוי מהבחינה הדתית, אך בין כותלי בתי הכלא נראו כבר תופעות מוזרות יותר. מכל מקום, בפני רשמת בית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון, רמה הירש, הונחה סוגיה שראוי להתחבט בה. אסירים ועצירים המובלים מבתי הסוהר לבתי המשפט נאלצים להשכים שעות לפני תחילת הדיונים, בדרך כלל הרבה לפני שהשמש זורחת. שומרי המצוות מביניהם צריכים אם כן להצטייד בין השאר בסידור, בטלית ובתפילין לתפילת יחיד שהם עורכים בדרך כלל בשעות ההמתנה הארוכות בחדר המעצרים של בתי המשפט.
אסירנו הובל בחורף שעבר מבית כלא השרון אל בית המשפט המחוזי בתל אביב. הוא יצא באוטובוס אסירים, משם הועבר למשאית ליווי, וכשהגיע לבית המשפט וציודו האישי ניתן לו, גילה כי התפילין המהודרות נעלמו. הוא תבע משירות בתי הסוהר לפצות אותו בערכן. אנשי השב"ס הכחישו תחילה כי התפילין היו ברשותו בעת שהובל לבית המשפט, אבל לאחר שהציג ראיות לדבר ביקשו להיפטר מתשלום הפיצוי בטענה כי האסיר בכניסתו לכלא מוחתם על טופס סטנדרטי וזה לשונו: "באם אבחר על דעתי, להחזיק ציוד ששוויו מעבר לסכום הנ"ל, הרי שכל ציוד שברשותי אשר מוחזק מעבר לסך של 1,000 ש"ח, הינו על אחריותי בלבד בכל מקרה של אבדן, נזק או חבלה".
הרשמת הירש תהתה מה משמעות חתימתו של אסיר על מסמך שכזה, שהרי הבחירה אם להיכנס לכלא אם לאו לא נמצאת בידו, ותפילין, כידוע, עולות בדרך כלל יותר מאלף שקלים. אנשי השב"ס טענו כי באגפים השונים מצויים זוגות תפילין שבהן האסירים יכולים להשתמש. אך הם לא הצליחו להסביר אילו תפילין יניח אסיר המובל לבית המשפט, אם לא את תפיליו האישיים. אשר על כן, הרשמת הירש חייבה את השב"ס לפצות את האסיר. אך לא במחיר התפילין המהודרות שעליו הצהיר, אלא במחיר שבו אפשר לכל הדעות למצוא זוג תפילין כשר: אלפיים וחמש מאות שקלים.
זכויות בימוי? אין דבר כזה
תעשיית תביעות זכויות היוצרים משתוללת בבתי המשפט ומטילה צל כבד על עולם התרבות הישראלי. השבוע מנעה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב ענת בראון את התפתחותו של ענף חדש של תביעות לזכויות יוצרים, כאשר דחתה את תביעתו של הבמאי הוותיק פרופ' יוסף יזרעאלי נגד תיאטרון הקאמרי. לפני חמישים שנה, עת היה יזרעאלי במאי מתחיל בשנות העשרים לחייו, הוא זכה להצלחה מסחררת לאחר שהעלה על בימת הקאמרי את המחזמר לילדים עוץ לי גוץ לי, שכתב המשורר אברהם שלונסקי והלחין דובי זלצר. במשך כמעט ארבעים שנה הועלו בקאמרי הפקות חוזרות של המחזמר ששימרו את הבימוי המקורי של יזרעאלי, שנהנה מתמלוגים של שני אחוזים מההכנסות.
בראשית שנות האלפיים החליטו בקאמרי להעלות את המחזמר פעם נוספת, הפעם במתכונת מודרנית תחת בימויו של רוני פינקוביץ. ההפקה החדשה חידשה הרבה בכוריאוגרפיה, בתאורה ובאלמנטים אחרים הקשורים בבימוי, אך שימרה אלמנטים אחדים מההפקה המקורית, בהם למשל המנגינות שהלחין זלצר בהנחייתו של יזרעאלי. האחרון פנה לבית המשפט וביקש תגמולים בשל 'זכויות בימוי' שיש לו במחזה. למרבה המזל והשכל הטוב דחתה השופטת ברון את התביעה, כשהיא מטעימה כי באופן טבעי תרבות נבנית נדבך אחר נדבך, וכל חדש מסתמך באופן כלשהו על הדבר שקדם לו.