שלמה פיקח על כריתת עצים
שלמה פיקח על כריתת עציםצילום: הירש

ביום שישי האחרון הגיעו כמה עשרות מעקורי הכפרים איקרית ובירעם למבצע נטיעות באדמות שמהם נעקרו לפני 65 שנים.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם נעמי אשקר, נציג קהילת איקרית שעדיין מאמין שקרוב יום שובם של אנשי הכפר לאדמתם.

בראשית דבריו מזכיר אשקר את תמצית האירועים שהובילו לפינויים של אנשי הכפרים. היה זה בסוף מבצע 'חירם'. צה"ל ביקש מהתושבים לעזוב את המקום והבטיח להחזירם אליו בתוך שבועיים. במשאיות של הצבא הועברו התושבים לכפר ראמה ואולם לאחר שבועיים, כאשר ביקשו לשוב לאדמתם הודיע להם המושל הצבאי שאישור לא ניתן מהמפקד במקום. המפקד במקום עצמו אמר שההבטחה ניתנה על ידי קודמו בתפקיד והוא אינו יכול יכול להיות מחוייב לה.

שנה לאחר מכן עתרו התושבים לבג"ץ וזה הורה למדינה לאפשר את שובם לאדמות אך בפועל הוכרז שטחם של הכפרים כשטח צבאי ונמנעה מהם השיבה אליו.

אשקר מדגיש בדבריו כי בניגוד למקובל לחשוב על אדמות איקרית ובירעם אין ישוב כלשהו, לא קיבוץ ולא מושב ואולם על האדמות קיימת אחיזה חקלאית חלקית של מושב שומרה ואבן מנחם על אדמות איקרית ושל דובב באופן חלקי על אדמות בירעם.

עוד הוא מספר על הסכם אליו הגיעו הצדדים בועדה שהוקמה בראשותו של דוד ליבאי והוחלט על פיצוי כלכלי הדדי ועל שטח של 800 דונם שיינתן לכל אחד מהכפרים. לדבריו תושבי איקרית ובירעם כמו גם תושבי הקיבוצים והמושבים הסובבים מסכימים לפשרת ליבאי אך ממשלת ישראל, כך מסתבר, חוששת מתקדים שיוביל לעקורי כפרים רבים אחרים משנת 48' לעתור ולבקש לשוב לאדמותיהם.

אשקר אינו מקבל את ההשוואה וקובע כי מקרה איקרית ובירעם הוא יחידאי שכן כל שאר הכפרים שעליהם הוקמו הרצליה, צפון תל אביב וערים רבות אחרות נעקרו ונהרסו תוך כדי מלחמה ונקבעו במקומם עובדות בשטח, מה שאין כן באיקרית ובירעם שם הייתה העזיבה ללא קשר למלחמה ובעוד הם עצמם אזרחי המדינה נושאי תעודות זהות כחולות שהובטח להם להשיבם לאדמותיהם. להערכתו האיום בהצפת סוגיית השיבה הפלשתינית בעקבות חזרתם של עקורי איקרית ובירעם אינו אלא "חלק ממסע הפחדות של כמה פוליטיקאים".

עוד הוא מזכיר בדבריו  כי גם אנשי ימין כדוגמת רפול ובגין המנוחים ופרופ' משה ארנס תמכו בעמדתם, אך הדברים עדיין לא באו לידי מימוש.

כאשר הוא נשאל אם הוא באמת מאמין שהאדמות יושבו לידי הכפריים אומר אשקר כי הוא משוכנע בכך בכל ליבו ו"כל ילד מגיל שנה ועד גיל שמונים אצלנו משמיע את אותו דבר. זה עוול שנגרם לנו בגלצ נסיבות טראגיות ובגלל חוסר מזל".