טעימה מהאלבום החדש של יצחק מאיר

התחלה: ניסן תשמ"א, שכונת ישמח משה שליד גני תקווה, תחנה קצרה בשעלבים ומגיל צעיר מאוד מושב גימזו. האב הוא רב אזורי של חבל מודיעין, האם יועצת ומנחת הורים, אבל הייתה בבית בזמן שהילדים היו קטנים.

הילדים: אחד עשר. הוא החמישי. "כשאתה מגיע הביתה, במקום לקבל שש נשיקות, מאבא, אמא ואח אחד, אתה מקבל עשרים ומשהו נשיקות". זה עיקר הזיכרון. "משפחה זה אהבה, חברה וקשר, זה הדבר, בה"א הידיעה, שיש בחיים". והם גם שותפים ביצירה: "האחים באים לשיר בדיסק, מעירים ומאירים ומקשיבים לסקיצות".

הבן של הרב: בחוויות הילדות התיוג הזה אכן נוכח. "כשאבא של חבר שמשחק איתך קורא לו להיכנס לתפילה, אז הוא עונה: 'אפילו הבן של הרב בחוץ'". אבל אין שריטות. "אני לא רב, אבל נוח לי להיקרא הבן של הרב, במשמעות המנטלית של המושג".

לימודים: בית הספר במושב יסודות, המרוחק והתורני יותר מבתי הספר הקרובים. "נסענו לשם בלי כביש שש ובלי תחבורה מסודרת". החוויה הייתה בעיקר חברתית. "הייתי מהעצלנים בכיתה והחרוצים בהפסקות".

ישיבה קטנה: 'חכמת שלמה' ברחובות. הישיבה שנקראת על שם סבו, הרב שלמה קוק, שנספה בתאונת רכבת לפני 40 שנה, הייתה בתוך ביתו של הרב. בישיבה ההתנהלות הייתה הפוכה לגמרי מזו שביסודי. "רק למדתי, לא עשיתי שום דבר אחר, כי לימוד תורה הוא משמעותי".

לומדים תורה: השנתיים הראשונות של הישיבה הגדולה נלמדו ב'חברון' וחמש שנים נוספות ב'מיר'. "זו חוויה מדהימה, להמית את עצמי בעולמה של תורה. כל החיים שלי משם". אבל אחרי שבע שנים הגיע משבר. "תורה ורוחניות הן משמעותיות, אבל ללמוד כל היום רק אביי ורבא ושהאישה תחרף את נפשה עם הילדים והבית והפרנסה? גם אם זה נכון, זה לא לכולם". כך נסללה הדרך לצה"ל.

צבא: הגיוס, שהתבצע מתוך מוטיבציה אידיאולוגית אדירה, היה לנח"ל, דרך הסדר. "קראו לי סבא. גם כי הייתי בגיל של המ"פ וגם כי הייתי חייל זוועה. אם 40 אחוזים מלוחמי צה"ל יהיו כמוני, רוחאני לא צריך אטום". מלבד זאת, היה מפגש די קשה עם העולם של החילונים, שעד אז נתפס בתמימות מסוימת. "אבל עשיתי את פרק הצבא, כי הרוח חזקה מהחומר". במלחמת לבנון השנייה, אגב, הוא כבר היה מאוד קרבי.

בית מורשה: מהצבא הייתה צעידה אל בית המדרש הפתוח הזה בירושלים. "זה לא היה מהפך. לצבא כבר התגייסתי עם אידיאולוגיה מאוד פתוחה. מבחינתי רציתי ללמוד פילוסופיה יהודית ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית". בהסתכלות הזאת בית מורשה כבר היה האופציה הדוסית. במקביל לשלוש השנים שם, נלקחו קורסים של האוניברסיטה הפתוחה לתואר ראשון במדעי הרוח והחברה.

על הקו: השיח על המיקום המדויק ביחס לתיוג המגזרי המקובל הוא שיח תמידי, מאז הילדות. ויש ציטוט של בן משפחה: "אני לא מוגדר מגזרית, אבל אני גם לא מהמגזר הלא מוגדר - כי גם זו הגדרה". יש הרגשה של חיבור חזק וביתי גם בבית מדרש ליטאי וגם בבית כנסת סרוג בגבעת שמואל. "עם כל החסידות שאני לומד והשירה - כל התפילה שלי היא מ'חברון'. זו חוויה מתמשכת".

חסידות: וגם פילוסופיה יהודית, הוא מלמד ב'רשימו' וב'שורשים' בירושלים, וב'המקום' בתל אביב. למקומות האלה מגיעים צעירים וסטודנטים חילוניים וגם לא, ולומדים תורה. שם גם נולד העניין המוזיקלי.

מוזיקה?: לא נרשמה ילדות מוזיקלית במיוחד, להפך. "רב המושב לא עשה לבן שלו – לי - בר מצווה במושב, כי לא הסכמתי לקרוא בתורה בבית הכנסת של המושב. אפילו במלון הסכמתי לקרוא רק כמה קטעים קצרים", וגם הם לא הניבו תגובות מאוד חיוביות. איש לא שמע אותו מעולם עולה ל"אנעים זמירות" ולא לפסוקי דזמרה.

מוזיקה!: הכול החל בשיעורי החסידות. "בגלל שתורת החסידות היא נפשית, הרגשתי שכדאי לחתום את השיעור בניגון. כשראיתי שזה פועל הרבה, החלטתי גם לפתוח אותו בניגון". כשגם הצעד הזה קיבל תגובות חמות, הוחלט לעשות סדנה ללימוד זמירות שבת, בה לומדים גם על מי שחיבר את הניגון, ולא רק את הפרטים הביוגרפיים עליו, אלא איך הוא חי, "וזאת, על ידי ששרים את השירים שלו".

ההקלטה: "אנשים מאוד נהנו מהמפגשים וביקשו שנקליט להם אותם. אבל לא יכולנו לעשות את זה בסדנה עצמה, אז עשינו את זה באולפן". הוא חשב על קלידים וקלרינט ככלים מלווים, אבל בכל פעם זה התרחב לעוד כלי ולעוד אחד. "ואז כשאתה בא להדפיס אומרים לך 'תעשה עטיפה', וכך הדברים התגלגלו".

התגלגלו: "הוצאתי 1,000 דיסקים, פיניתי להם מקום במחסן כי חשבתי לחלק אותם למי שהיה בסדנה ולכל מי שאבקר אותו בעשור הקרוב". בפועל הדיסק נמכר בעשרות אלפי עותקים. "התברר שעלינו על משהו".

משהו: את הדיסק הוא עשה לעצמו, "כדי להרגיש כבר בזמן הטרחה בערב שבת, שנמצאים בשבת". המחשבה הייתה שזה צורך רק שלו ושל הסובבים, אבל התברר שיש עוד אנשים שצמאים לכך. "היה חשוב לי לעשות את ההקלטה ספונטנית ופשוטה, לא עם חצוצרות ולא שיגידו 'איך הוא שר יפה', אלא שיצטרפו לשירה. הדיסק הוא הטריגר, הפרונט הוא המאזינים".

סדרה: הדיסקים הבאים היו כבר סיפור אחר. אחרי 'נשמות חדשות' שמביא את שירי ליל שבת, הגיע 'עתיקא קדישא' של שירי שבת בבוקר ו'זעיר אנפין' של סעודה שלישית, ויש עבודה על דיסק מלווה מלכה ושירים לימים נוראים. "אני מרגיש שהמוזיקה היא שליחות שקיבלתי עכשיו. זה מוזר לי ואני מתפעל מזה כל יום. המילה שאני אומר רוב שעות היום היא תודה".

הבית: את תמר לבית משפחה רוט הוא הכיר בברכת האילנות במושב גימזו. "היא הגיעה לחברה במושב". אחותו הופעלה למטרות איסוף מודיעין, "והברכה נחתמה לבסוף ב'מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין'". תמר היא מורה למתמטיקה וגם עובדת בתחום הטיפולי ב'כללית משלימה'.

השמחה: שילה אהרן, בן שנתיים. השני אי"ה אוטוטו. כששילה נולד, יצא לאור הדיסק 'עתיקא קדישא', וכעת יוצא הדיסק הרביעי, כך שיש יתרון קל למספר הדיסקים על פני מספר הילדים.

חדר משלי: מלבד שיר אחד, הדיסק החדש נושא טקסטים שהוא מלמד בשיעורים ולחנים משלו. "ניגנתי עם גיטרה שקנו לי לחתונה. אני יודע שלושה-ארבעה אקורדים ואיתם הלחנתי".

הלחנתי: גם בדיסקים הקודמים יש כמה לחנים משלו. "אמרו לי כל הזמן לעשות דברים שלי", אבל בחסידות הרמה הנעלה היא "להיות צינור ללחנים של קדושי עליון". ההתלבטות אם להלחין לבד או לא נגמרה עם בואו של הבן לעולם. "כשמגיע תינוק שלך לעולם אתה לא מתעסק בכמה הוא טוב לעומת אחרים". וכך יצאו הלחנים לדרך. 

המדריך למתארח: הוא הוציא לאור חוברת שנושאת את השם הזה, וזו גם הכותרת של הדיסק, כי יש תחושה חזקה של התארחות ביקום. "המדריכים להתארחות הם הבעל שם טוב, הרב קוק, האדמו"ר הזקן ועוד". הגישה היא התפעלות מכך שיש השגחה. "אנחנו כל הזמן בודקים מה צריך לעשות כאן ומה שם. אבל כשאתה מתארח, אתה אולי עוזר למארח להוריד מהשולחן, אולי מכין מנה אחרונה, אבל בעיקר מתארח, נוכח".

איחול לדיסק: "לדמיין אנשים מתרוממים משירים שבאו לך לפני תפילת שחרית על הספה בסלון כשעוד אף אחד לא התעורר, ולשמוע אנשים מתרגשים מזה תוך כדי שטיפת כלים או חזרה מהעבודה, זה מה שאני מאחל לעצמי. זו תחושת שליחות".

אח שלו: ידידיה, בכור הילדים במשפחת מאיר, ורעייתו סיוון עוזרים לו מאוד. "אני עוזר להם קצת, אבל הם עושים את רוב עבודת השיווק". בעת הוצאת הדיסק הראשון הוא לא ידע מה זה ynet, מה החשיבות של מומנטום ומה הם קרדיטים. "הם נכנסו לאלבום החתונה ולקחו משם תמונה, זו התמונה הכי נפוצה שלי היום. על הדיסק כתוב 'ידידיה מאיר מגיש', "וזה לא סתם, הוא שם יחד איתי".

יחד איתי: "זאת האמת. אני לא יודע אם לא הייתי אח של ידידיה מאיר, אם כל זה היה כך. ברגע זה, יש מאות צעירים שמאוד רוצים להיות אודי דוידי ואולי אין מי שידחוף אותם. זה לא שאין לי אגו, יש  לי, אבל הוא לא כאן".

אם זה לא היה המסלול: זה המסלול כרגע. ויש המשך של לימוד ועיסוק במוזיקה.

לקראת ההופעה בחנוכה

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: הקימה היא בשש בבוקר עם הילד, והמעשה הראשון הוא החלפת חיתול. לפני היותו אב, השעות שלפני שחרית היו מוקדשות לנגינה ורובם המכריע של הלחנים הגיעו משם. "הדירה שלידנו הייתה ריקה". היום הזמן הזה מוקדש למשחקים ולהקראת סיפורים. אחר כך הוא לוקח את הילד לגן ומשם לתפילה בשטיבלך של קטמון. "אחד המקומות המענגים ביותר".

דיסק ברכב: נתח גדול מחודשי השנה ההאזנה מוקדשת לסקיצות של דיסק מתהווה, בין לבין הוא מקשיב למוזיקה ישראלית עכשווית כמו עידן רייכל, "שמהווה מקור השראה מדהים", וגם יונתן רזאל ודומיו.

שבת: בעבר הייתה נסיעה רבה להורים, "ברוך ה', שנינו מגיעים מבתים טובים ומקסימים". היום, רוב שבתות השנה הם נמצאים בקהילות בכל רחבי הארץ, שם הוא משמש בעל תפילה, מעביר עונג שבת וגם סעודה שלישית מוזיקלית במיוחד.

עיתים לתורה: כל יום. "הלימוד הוא חלק מרכזי בחיי". אך לצד מקצועות התורה, זמן הלימוד הרב מוקדש גם "לשאר חוכמות".

אוכל: המרק שתמר מכינה, וגם קפה ועוגה. "אני אוכל שלוש ארוחות ביום עם אשתי. זה הקטע הכי מתגמל בעיסוק שלי".

אחזקת הבית: ההשתתפות (מלבד הטיפול בילד בבוקר) כוללת גם ספונג'ה ותליית כביסה.

מפחיד: שהלהט ילך לאיבוד. "כי יש בי המון להט, והוא זה שנותן לי כוח". ארבעה דיסקים בטווח כל כך קצר אכן דורשים את זה.

דמות מופת: שילה אהרן מאיר, כלומר הבן. בעיקר בגלל ש"התורה שלי היום היא תורה של אורחות", כך שילד בן שנתיים ממחיש את זה היטב. "הילד הוא אורח למופת בעולם. הוא חי בתודעת אורחות תמידית, והתודעה הזאת מתפרצת ממנו".

פנאי: יצירת דיסקים, קריאת ספרים. בקיצור, החיים. "אני מרגיש שאני חי חיים של פנאי". המקום היחיד שאיננו נספר כפנאי הוא הספונג'ה. "אפילו תליית כביסה זה בסדר".

כשתהיה גדול: השאיפה היא להמשיך לעשות מה שהיום, ולצד זה להיות מנחה הורים. "כשיש לך ילדים, אתה פוגש גם את עצמך. אנשים לא הולכים לטיפול בשביל עצמם, אבל כן בשביל הילדים, ואז ההשפעה היא גדולה יותר. אם חלמתי פעם להיות פסיכולוג, הנחיית הורים זה יותר פרקטי ונגיש".