הקירות בחדר עבודתו של משה גלרנטר מלאים עד אפס מקום במכתבי תודה ממוסגרים. על המדף מונחים קלסרים עבי כרס שבהם מתויקות מאות ברכות חמות מתלמידיו לאורך השנים. מכל אותם מכתבים לבביים ומלאי הערכה ניכר כי הנערים הצעירים, שברובם המכריע הם תלמידי החינוך הממלכתי, התחברו ל"רב גלרנטר" בכל לבם. גלרנטר, שלפרנסת משפחתו עבד ככלכלן ורואה חשבון, בחר בארבעים השנים האחרונות להקדיש את עיקר מרצו דווקא להכנת נערים בני מצווה לקראת עלייתם לתורה. הנערים המגיעים אל ביתו ברמת גן זוכים ליהדות מאירה, ומספרם עומד עד כה על קרוב לאלף וחמש מאות (!).
השיטה: כובע של בית"ר
העיסוק בהכנה לבר מצווה החל אצלו לפני קרוב לארבעה עשורים, כמעט במקרה. הוריו של נער צעיר שהתפללו יחד עמו בבית הכנסת הרמת-גני, פנו אליו בבקשה שילמד את בנם גמרא. "למדתי איתו כמעט שנתיים ונוצר בינינו קליק נהדר. כשהתקרב מועד בר המצווה הציעו ההורים שאלמד אותו את הפרשה ואני הסכמתי ברצון". לאחר עלייה מוצלחת לתורה, התבקש גלרנטר להכין גם את בן דודו החילוני של הנער. השמועה עשתה לה כנפיים וגם השכנה ממול ביקשה שילמד את בנה החילוני לבר מצווה.
בשנה הראשונה לימד שלושה תלמידים בלבד, אך הידיעה על "הרב המיוחד" שיודע להתחבר לנפש הנער המתבגר וללמד יהדות בצורה ידידותית ונעימה עברה מפה לאוזן, ובשנה השנייה כבר לימד שישה נערים. בשנה השלישית כבר עברו תחת ידו 17 תלמידים, ומאז ועד היום מספרם רק הולך וגדל בהתמדה. "היו שנים שלימדתי גם למעלה מארבעים תלמידים בשנה, זאת אומרת שהייתי עסוק כמעט בכל השבתות במהלך השנה", הוא צוחק. "לפני שנה הגעתי לשיא של למעלה משבעים תלמידים. כל תלמיד הוא עולם ומלואו ודורש תשומת לב משלו, אז זה היה ללא ספק אתגר לא פשוט", הוא מודה.
במשך השנים עבד במקביל בשתי עבודות: האחת - ראיית חשבון, "כי צריך", והשנייה - לימוד והכנת נערים חילונים לקראת הרגע המרגש של העלייה לתורה, בתחושת שליחות והתלהבות יתרה. "עבדתי במשרד כל השנים רק כי אין ברירה. לא אהבתי ולא נהניתי מזה. ההנאה האמיתית והנחת שלי נבעו מהעבודה אחר הצהריים עם החבר'ה הצעירים. הייתי חוזר מהמשרד כשלפעמים אפילו לא היה לי זמן לאכול, כי מיד התחלתי במרתון של שבעה-שמונה ילדים ברצף, אבל נהניתי מכל רגע".
למרות מספרם הרב של התלמידים, אומר גלרנטר, לכל אחד ואחד מהם נדרשת טכניקת עבודה המתאימה לו. "מדובר בילדים שכל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד וזקוק ליד המכוונת שלי. אחד קולט במהירות, האחר צריך חזרות בלי סוף, השלישי ביישן ומופנם והרביעי שובב שצריך לדעת איך להביא אותו ללימוד רציני. המשותף לכולם הוא שבפעם הראשונה שהם באים אליי הם פוחדים להתיישב על כיסא. הלימוד מלחיץ אותם. יש ילדים שבשיעור הראשון מתחילים לבכות מרוב לחץ. השפה של התורה היא גבוהה ורחוקה מהעולם שלהם, והתפקיד שלי הוא שבסופו של דבר הם ירגישו מחוברים למה שקראו. זה לא פשוט. אני מנסה לשבור את הקרח עם הרבה חוש הומור".
מה עושים אם למרות המאמצים הילד מתקשה בלימוד הפרשה?
"הרבה ילדים סובלים היום מהפרעות קשב וריכוז בדרגות שונות והלימוד הופך בשבילם למשימה לא פשוטה, אבל זה בפירוש לא בלתי אפשרי. לאורך השנים אני לא זוכר ילד אחד שהרמתי ידיים ואמרתי 'אצלו זה בלתי אפשרי'. מהניסיון שלי כולם יכולים, רק צריך לכוון אותם לשם, לפעמים בדרך לא קונבנציונלית".
גלרנטר מספר על אחד מתלמידיו שהגיע באופן קבוע לשיעור עם חולצת בית"ר ירושלים וכדור ביד ולא למד ברצינות. "הוא לא התכונן כמו שצריך לשיעורים, לא עשה חזרות. השבת הלכה והתקרבה ולא ידעתי איך אפשר לקדם אותו. באחד השיעורים לקחתי אותו לשיחה והסברתי לו שכדאי לו ללמוד ברצינות. אחרי שבוע כשבחנתי אותו, נתתי לו הרגשה שהוא מבין ומצליח ואז הושבתי אותו בחדר מול המראה עם עיניים מכוסות. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. ואז כשהוא הוריד את המטפחת הוא ראה שקניתי לו במיוחד כובע של בית"ר ירושלים. הוא היה כל כך מאושר מהכובע, שמאז הוא שינה את היחס ולמד איתי ממש יפה. זה היה בשבילי שיעור, עד כמה הילדים הם חומר ביד היוצר ורק צריך לדעת איך להתחבר אליהם ולסחוף אותם אחריך".
יוסי שריד רוצה יהדות
בין תלמידיו הרבים, מספר גלרנטר, יש גם בנים של אישי ציבור וידוענים. שני בניהם של אורנה ומשה דץ, בניו של ראש העיר גבעתיים לשעבר ועוד. אך אולי המפתיעים מכולם הם בניו של הח"כ ויו"ר מפלגת מרצ לשעבר, יוסי שריד. כמה חודשים לפני שמלאו 13 שנים לבנו ישי, פנה יוסי שריד לגלרנטר בבקשה שיכין אותו לעלייה לתורה. גלרנטר קיבל את הבן בשמחה ולימד אותו כראוי לאירוע. טקס העלייה לתורה נערך בחג ראשון של פסח בבית הכנסת, והאורחים הנכבדים התפעלו מהקריאה הרהוטה של הבן. שריד האב לא הסתפק בכך, וביקש מגלרנטר כי במשך החודשים הקרובים ילמד את בנו באופן קבוע גם מושגי יסוד ביהדות. "ישי שריד, ואחר כך גם אחיו נדב, הגיעו אליי הביתה כל שבוע כדי ללמוד שיעורים ביהדות. לימדתי אותם מה זה תרי"ג מצוות, תפילין, שבת, תפילות, אמונה ועוד. הם אפילו התארחו אצלי בבית בשבת כדי לחוות שבת אמיתית".
וסי שריד ביקש שילמדו את הבנים שלו יהדות. זה לא מפתיע?
"היה לו מאוד חשוב שהם יכירו ויידעו יהדות. הוא אמר 'אני רוצה שיהיו אפיקורסים, אבל בשום אופן לא בורים'. הערכתי אותו על זה ובאמת, הבנים שלו מאוד התעניינו ורצו לשמוע".
גלרנטר לא חושש מאתגרים, ובין תלמידיו נמנים גם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. את כולם לימד בהתמדה ובסבלנות, כמובן בהתאם לרמתם ויכולתם. "היו לי תלמידים עם קווים אוטיסטיים, תסמונת דאון, הפרעות קשב וריכוז. זה דורש יותר מאמץ, אבל כשמצליחים אי אפשר לתאר את תחושת הסיפוק. היה לי תלמיד לקוי שמיעה וראייה, שהגיע אליי אחרי שעבר כמה מורים שהתייאשו מללמד אותו. הוא כמעט הרים ידיים. לימדתי אותו את הקריאה המון זמן. העבודה הייתה מאוד קשה ומורכבת. הוא למד מפטיר והפטרה. כשהוא עלה בבית הכנסת לקרוא הייתה דומייה בקהל, שקט מוחלט. כולם בכו שם מהתרגשות. זו הייתה בשבילו הצלחה כבירה, כמו להצליח לכבוש את האוורסט. אחרי הקריאה הוא היה בעננים, והאמת שגם אני".
עם תלמיד אחר בעל תסמונת דאון הוא עבד בסבלנות ראויה להערכה. "כל שיעור למדנו רק מילה אחת. ככה, מילה אחרי מילה, התקדמנו עד שסיימנו. תחשבי מה הצלחה כזו עושה לילד ולהורים שלו. שנים אחרי זה האבא הביא לי בכל חג בקבוק יין". גלרנטר מספר בהתלהבות איך נער בעל תסמונת אספרגר (בעל קשיים באינטראקציה חברתית) שר לאחר אימונים מפרכים את שיר הכבוד בבית הכנסת. "כשהוא סיים הוא הסתובב לאמא שלו ושאל בקול רועד: 'אמא, שימחתי אותך?'. אף עין לא נשארה יבשה שם".
מתוקף עבודתו הוא נוכח ומלווה את תלמידיו בשעת עלייתם לתורה בבתי הכנסת השונים. תוך כדי שיחה מעלה גלרנטר ביקורת על התנהלות של רבים מבני משפחות חתני בר המצווה. "הם מגיעים לבית הכנסת ולא מכוונה רעה, לא יודעים איך להתנהג. יש כאלו שמשתמשים בפלאפונים בקול, באים בלי כיפות ויש נשים שנכנסות בלבוש לא צנוע. לא נעים לעמוד בתפילה כשיש לצדך אדם עם פלאפון מצלצל. יש אי נעימויות שלא ייאמנו. יש כאלו ששולפים מהתיק מצלמת וידאו ומבזיקים פלאשים לכל עבר. ברור שזה לא מרוע, חלילה, אבל הם צריכים לזכור שזה בית כנסת ועליהם לכבד את המקום ואת המתפללים הקבועים".
והמתפללים הדתיים יודעים לקבל אותם כמו שצריך?
"גם כאן יש עוד מה לשפר ולתקן, אבל אני יכול להעיד שיש כוונות טובות ורצון כן לקבל כל יהודי בסבר פנים יפות. יש הרבה הכלה וקבלה ומשתדלים שאף אחד לא ירגיש זר. מציעים מקום לשבת ולכל המעוניין טלית, ודואגים לחומשים וסידורים. לאורך השנים עלתה לדיון אמיתי השאלה מה הם גבולות ההכלה ועד כמה יש לפתוח את בית הכנסת לציבור הרחב. זו שאלה לא פשוטה. מצד אחד, יש את הכללים הברורים לנו להתנהגות במקום קדוש, במיוחד בשבת. מצד שני, אם אני אחסום ואגביל אותם ב'אל תעשו ככה' ו'אל תעשו את זה' יש חשש שהם יילכו למניינים של רפורמים או קונסרבטיבים. זה מאוד עדין ומצריך מחשבה. בזמנו הועלתה הצעה לערוך טקסי עלייה לתורה והנחת תפילין ביום חמישי בשעות הצהריים וכך לחסוך את החיכוך הבעייתי עם המתפללים, אבל זה לא תפס כי חסר שם האפקט של שבת. זה פחות חגיגי, אין קהל, אין אנעים זמירות".
"שמע ישראל" בפעם הראשונה
באופן אישי דואג גלרנטר לטפח את קשריו עם משפחות תלמידיו. יש המתייעצים עמו טלפונית בשלל נושאים, ואחת לשנה מוזמנים כולם להתארח בסוכת המשפחה. האורחים מצטופפים יחד בסוכה, משוחחים בענייני דיומא וטועמים ממטעמי החג.
אתה ואשתך פועלים למען קירוב לבבות?
"אצלנו זה בילט-אין. אנחנו אוהבים את כולם, זו דרך חיים. אני מאמין שאנחנו עם אחד ויש לנו אחריות להמשיך יחד את שרשרת הדורות. ברגע שאני מכין ילד יהודי לעלייה לתורה, אני למעשה מעביר לו את השרביט ומחבר אותו למסורת היהודית. לא ייאמן, אבל הרבה מהתלמידים שלי אמרו אצלי בפעם הראשונה בחייהם 'שמע ישראל'. הם לומדים ונחשפים לעולם שלא הכירו קודם. מבחינתי זה לא מסתכם בלימוד יבש ומרוחק אלא בחיבור לשורשים. בסוף הלימוד אני מעניק להם כשי סידור או ספר עם מושגי יסוד ביהדות. קורה לי לא פעם שאני צועד לבית הכנסת בשבת ורכב עוצר לידי ואז אבא או תלמיד מציצים מהחלון וקוראים: 'הרב, שבת שלום'. אני גאה על הקשר המיוחד הזה. מבחינתי, אם תלמיד שלי ישלים מניין בצבא או יראה את עצמו יותר יהודי - כבר הכול היה כדאי".
משה גלרנטר בן ה‑68 נולד בפולין בשנת תש"ה, בשלהי מלחמת העולם השנייה. הוריו, יעקב צדוק וגולדה, שניצלו בעור שיניהם מהצורר הנאצי, נישאו מיד עם תום המלחמה בלובלין שבמזרח פולין וזכו להולדת בנם הבכור משה. יחד עם אלפי הניצולים הם נדדו למחנות העקורים במינכן שבגרמניה ולאחר קום המדינה, בשנת תש"ט, עלו ארצה. הם שוכנו ברעננה יחד עם עולים רבים. משה מעיד על ילדות פשוטה ומאושרת. "למרות מה שההורים שלי עברו במלחמה והאובדן הגדול שהם חוו, הם הקימו בית לתפארת. אבא שלי תמיד אמר לנו 'אם זכיתי להינצל - אני צריך לרקוד ברחובות'. זה היה המסר שלו כל הזמן: תגידו תודה לקב"ה על מה שיש".
גלרנטר הילד למד בבית הספר היסודי 'יבנה' שברעננה. "הבית היה בית אוהב ותומך, רק לטיולים של בית הספר ההורים שלי לא התלהבו שאצא. הם תמיד מצאו סיבה למה כדאי שאשאר בבית ולא אסע עם החברים שלי מהכיתה. זה נראה לי קשור למה שהם עברו. הם ניסו לגונן עליי". את לימודי התיכון סיים בישיבת 'היישוב החדש' בתל אביב. "למדנו לימודי קודש ברמה גבוהה וגם סיימנו עם תעודת בגרות מצוינת. המורים דרשו מאיתנו למצות את עצמנו עד הסוף ולא עשו לנו שום הנחות. בשבילי הלימודים שם היו בית ספר לחיים".
לאחר שנתיים בישיבת 'חברון' הירושלמית, בהן למד ובעיקר טייל ברחבי הארץ, החליט גלרנטר כי הגיעה העת להתגייס לצבא. "התנדבתי לצנחנים גדוד 202", הוא אומר בהתלהבות. "זו הייתה תקופה מדהימה בשבילי. המ"פ הראשון שלי היה אמנון ליפקין-שחק ז"ל. אני זוכר אותו כבר אז כמנהיג כריזמטי. היינו בסך הכול שני דתיים מתוך מאה וחמישים חבר'ה, שהיו בעיקר קיבוצניקים שלא ידעו כלום מיהדות, אבל הסתדרנו בינינו מעולה. עד היום אנחנו שומרים על קשר". לאחר אחת הפעולות, מספר גלרנטר, חזרו הלוחמים מותשים לבסיס בהסעה. כמה קילומטרים לפני שהגיעו לבסיסם נכנסה השבת. "פתאום שמתי לב שאוטוטו השבת נכנסת והודעתי למפקד שאני מבקש לרדת ולצעוד למחנה לבד. החברים לא הבינו מה אני רוצה אבל כיבדו אותי. תוך דקה ירדו מהרכב כמה חבר'ה והתחילו לצעוד איתי, רק כדי שלא אלך לבד. הם היו גמורים מעייפות ובכל זאת קפצו בשיא הטבעיות מההסעה. בעיניי, זו חברות אמת".
שלושה דורות של תרומת דם
השדכן של גלרנטר היה לא אחר מאשר יעקב עמידרור, אלוף במילואים ומי שכיהן עד לאחרונה כראש המועצה לביטחון לאומי. "עמידרור שירת מחזור מעליי בגדוד. נפגשנו בכל פעם בבית הכנסת בבסיס. הוא הכיר לי את שכנה שלו מתל אביב, אבל אחרי כמה פגישות הבנו שזה לא זה והיא הציעה שאכיר את החברה שלה מהמכללה, נחמה. עמידרור בעצם לא יודע, אבל הוא היה שליח ובזכותו הכרתי את אשתי", הוא מחייך. הזוג הצעיר נישא בעיצומה של מלחמת ההתשה. "הייתי בן 24 ונשארו לי עוד שלושה חודשים בצבא. באותה תקופה נחמה גרה אצל ההורים שלה ואני הייתי בצבא עד השחרור".
בני הזוג נחמה ומשה גלרנטר נשואים כבר 45 שנים ויש להם ארבעה בנים. "כולם שירתו בצבא. הבן שלי נתי זכה לאחרונה בתעודת הצטיינות בשל היותו חייל מילואים מצטיין", אומר גלרנטר בגאווה. "השירות בצבא זו זכות עצומה", אומר גלרנטר ומצביע על תמונה גדולה התלויה על דלת חדר עבודתו. בתמונה ניבט מחנה ההשמדה אושוויץ כשמעליו חגים שלושה מטוסי קרב של צבא הגנה לישראל. "כשאני קצת מיואש מהמצב אני מביט על התמונה ומתעודד. היא תמיד מאפסת אותי. זה מזכיר איפה היינו ולמה זכינו. צבא יהודי חזק של מדינת היהודים, זה לא מובן מאליו. אני יכול להעיד על עצמי שבצבא נהייתי יותר יהודי", הוא אומר.
לאחר השחרור למד בבר-אילן תואר בכלכלה וראיית חשבון. "במשך כל חיי עד לפנסיה עסקתי בזה. הייתי שכיר". כבר שנתיים הוא בגמלאות. "יש לי פנסיה. למעשה יכולתי לשבת בבית ולא לעשות כלום, אבל אני לא יכול להפסיק עם העשייה הזו עם הילדים. אני אוהב את זה. זה ממלא אותי ונותן לי תחושת סיפוק נהדרת".
אהבה נוספת של גלרנטר - בנק הדם, קשורה גם היא, איך לא, לנתינה והתמסרות לזולת. גלרנטר מתנדב מזה שנים יום בשבוע בבנק הדם ומרצה בפני בני נוער בתיכונים ממלכתיים וממלכתיים-דתיים על חשיבות תרומות הדם. הוא עצמו תורם באופן קבוע ואינטנסיבי. "מספר תרומות הדם שלי עומד כיום על 287, בגימטריה 'עולם חסד ייבנה'", הוא אומר. גלרנטר חבר בעמותת 'ארגון תורמי דם מתנדבים' עוד מימיו כסטודנט צעיר. לפני שבע שנים זכה לאות הוקרה על תרומת הדם ה‑200 שלו ועל הירתמותו לקדם ולסייע בתחום.
מסתבר שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ, וגם לארבעת בניו יש רקורד עשיר בתרומות דם. לאור זאת, היה זה אך טבעי שלפני כשנה בחרה משפחתו לציין את יום ההולדת ה‑17 של נכדו אלעד בתרומת דם משותפת. שלושה דורות התייצבו להם יחדיו ותרמו מדמם כדי להציל נפשות.
במשך שנים הקפיד גלרנטר לתרום מנת דם מדי חצי שנה, אך לפני חצי יובל נפתחה בבנק הדם יחידה מיוחדת בשם 'פרזיס' לתרומת טרומבוציטים (טסיות דם). מאז, בכל פעם שהוא נמצא מתאים, מתייצב גלרנטר לתרום מדמו טסיות. "הדם הוא תערובת של תאים אדומים, תאים לבנים, פלסמה וטסיות", הוא מסביר. "עד לפתיחת היחידה היה אפשר לייצר טסיות מכל מנת דם אבל זה לא הספיק, וחולה אחד נזקק לקבל תרכיז שמכינים משישה תורמים שונים בכל פעם. זה מצב לא אידיאלי מבחינה רפואית. עד שפיתחו את שיטת הפרזיס", אומר גלרנטר. "בעזרת מכשור רפואי מתוחכם ניתן היום לקבל טסיות בכמות שתספיק לעירוי מתורם אחד בלבד. המכשיר מפריד באופן אוטומטי את הטסיות מהדם שנתרם, ומחזיר את יתרת הדם לתורם. החיסרון בשיטה הוא שהתרומה מחזיקה מעמד חמישה ימים בלבד, לכן זה מתבצע רק לפי צורך מיידי של בתי חולים. תרומה של טסיות דם עוזרת לאנשים עם מחלות קשות כמו לוקמיה, סרטן ואנמיה חריפה. זה יכול לקבוע את הגורל של החולה לחיים או למוות", מציין גלרנטר ואומר שלכן מרגש אותו במיוחד לתרום דם לבתי חולים של ילדים. "אני תמיד מגיע לתרומה עם תפילה גדולה שהלוואי והתרומה הקטנה הזו תעזור לחולה להחלים, הלוואי".