שר האוצר הודיע השבוע כי הוא תומך ברעיון להקים בישראל בנק קואופרטיבי. לפיד נפגש עם יזמים שמעוניינים לפתוח בנק כזה והודיע כי יסייע ככל יכולתו למהלך. לפיד אינו הגורם שלהסכמתו זקוקים יוזמי המהלך, שבוודאי היו מרוצים הרבה יותר אם אמירה נחרצת שכזאת הייתה יוצאת מכיוונה של נגידת בנק ישראל. אך גם דבריו של שר האוצר לא יזיקו לעניין. לדברי לפיד, "בנק שכזה ייתן מענה קודם כול למשקי הבית ולעסקים קטנים, על ידי קבלת אשראי בריבית נמוכה יותר ותשלום עמלות מינימליות".
כדי להבין ממה מתלהב כל כך שר האוצר, צריך להבין קודם כול מהו בנק קואופרטיבי, או בעברית צחה יותר: בנק שיתופי. על רגל אחת אפשר להגדיר בנק קואופרטיבי כבנק השייך לבעלי הפיקדונות בו. נשמע לכם מוזר? ממש לא. למעשה, מרבית הבנקים הגדולים שאנחנו מכירים כיום התחילו בצורה כזו. כך התחיל בנק לאומי (או ליתר דיוק החברה האם שלו, אוצר התיישבות היהודים), כך הייתה ראשיתו של בנק הפועלים, וכך גם החל את דרכו בנק מזרחי.
הרעיון פשוט. הבסיס לקיומו של כל בנק הוא הפיקדונות שבו. אם קבוצה גדולה של בעלי פיקדונות מתאחדת על מנת להקים מוסד שיקלוט את הפיקדונות, הם למעשה מקימים בנק ששייך לבעלי הפיקדונות. הבנק שייך למפקידים ועל כן האוריינטציה שלו משתנה. במקום לשאוף להשיא את הרווח המקסימלי לבעלי המניות, הבנק שואף לתת למפקידים (שהם גם קהל הלווים העיקרי, אם כי לא היחיד), את התנאים הטובים ביותר. העיקרון העומד בבסיס פעולתו של בנק קואופרטיבי הוא הימנעות מחלוקת רווחים. במידה שישנם רווחים מהפעילות, הם יופנו לביסוס ולהרחבת פעילות הבנק או לשיפור התנאים ללקוחות.
אז מה בעצם הבעיה? התשובה לשאלה זו מתחלקת לשניים: בעיית ההון העצמי ובעיית הניהול. על מנת לנהל בנק נדרשת החברה המנהלת להציג הון עצמי בשיעור מסוים מסך הפעילות. ההון נועד להבטיח שגם בעיתות משבר והפסדים בעלי הפיקדונות יוכלו לקבל את כספם. בעבר דרישות ההון העצמי לא היו גבוהות, אך כיום הן הוחמרו. בבנק חדש וללא בעל שליטה לא ברור מי יוכל להביא מהבית את ההון העצמי הדרוש להקמתו. בעיה זו צפויה להיפתר על ידי דרישה לרכישת מניה. מי שיהיה מעוניין להיות חלק מהקמת הבנק, יצטרך להפקיד סכום מסוים שיהפוך לחלק מההון העצמי של הבנק ולא יהיה חלק מהפיקדון שלו.
מכשלה שנייה היא כאמור הניהול. מודל השליטה בבנק קואופרטיבי, שבו אין גרעין שליטה ואין בעל בית ברור, הוא בעייתי. ניהול מקצועי של מוסד כזה חייב להתבסס בשלב ראשון על מנהיגות יוצאת דופן. בלי מנהיגות כזו המוסד עלול להפוך קורבן למאבקי שליטה אינסופיים. את הסיכויים מול הסיכונים יידרש בקרוב לשקול המפקח על הבנקים, אשר הוא, ולא שר האוצר, יצטרך לחרוץ את דינו של הבנק הקואופרטיבי, לשבט או לחסד.
דיאטה ממשלתית
בשולי ההודעה החגיגית שניתנה בשבוע שעבר על ביטול העלאת המס שהייתה צפויה בראשית השנה הבאה, הסתתרה אמירה נוספת של שר האוצר שצריכה הייתה לקבל תשומת לב רבה יותר. האמירה נגעה לשאלת המימון, כלומר מאין יבוא הכסף שלא יגיע מהעלאת מס ההכנסה שתוכננה. בכל הנוגע לשנה הקרובה, 2014, הבעיה שולית למדי. עודפי הגבייה שהצטברו השנה, מכמה סיבות, יפתרו את הבעיה. אך אם מביטים הלאה, לעבר 2015, התמונה נעשית בעייתית הרבה יותר. על מנת לממן את אי העלאת המס, לא תהיה לממשלה ברירה אלא לקצץ בהוצאות המתוכננות לשנה זו. המשמעות פשוטה: פרויקטים שתוכננו ל‑2015 יבוטלו או יידחו, ותקציבים שכיום מועברים לטובת מתן שירותים לאזרחים יקוצצו.
אבל שנת 2015 מבחינת משרד האוצר היא רק תחילתו של היפוך המגמה החוזר. באוצר חולמים לחזור למתווה של הורדת גודל הממשלה יחסית למשק. כדי להסביר במה מדובר נתחיל מההתחלה: כדי לקבוע כמה כסף תוכל הממשלה להוציא בשנה מסוימת, נקבעו למעשה שני כללים שאינם תלויים זה בזה. הכלל הראשון והמוכר לכולם הוא יעד הגירעון. אם הממשלה צפויה להכניס בשנה הקרובה סכום מסוים, היא לא יכולה להוציא יותר מסכום ההכנסה הצפוי בתוספת הגירעון שנקבע כיעד. במידה שההכנסה צפויה לרדת, יש להוריד במקביל את ההוצאה (או לעיתים פשוט להעלות את יעד הגירעון).
הכלל השני נקרא כלל ההוצאה. כלל זה אומר שגם אם נניח שבשנה הבאה צפויות ההכנסות ממיסים לעלות בחדות, ההוצאה הממשלתית לא יכולה לגדול ביותר מהשיעור שנקבע. כאשר נקבע לראשונה כלל ההוצאה בראשית שנות האלפיים, הוא היה מחמיר מאוד ואִפשר גידול ריאלי של אחוז אחד בלבד בתקציב משנה לשנה. מהר מאוד התברר שמדובר בכלל לא ריאלי וגידול ההוצאה השנתי נקבע על 1.7 אחוז. אולם גם קצב זה הכתיב למעשה את צמצום גודלה של הממשלה יחסית לגודלו של המשק.
אם בחלק משנות האלפיים המשק צמח בחמישה אחוזים ואף למעלה מכך, התקציב צמח הרבה פחות. התוצאה בפועל הייתה ירידה חדה באיכות השירותים שהמדינה סיפקה לאזרחיה: פחות חינוך, פחות בריאות, פחות רווחה, פחות סיוע לשלטון המקומי. אם בראשית שנות האלפיים הייתה למדינת ישראל ממשלה מנופחת במושגים מערביים, ערב פרוץ המחאה החברתית הממשלה כבר הפכה למצומקת במונחים מערביים. הירידה באיכות השירותים הייתה אחד הטריגרים העיקריים לפרוץ המחאה, וכתוצאה מכך הוחלט לשנות את כלל ההוצאה ולהתיר מעט את הרסן. הכלל החדש אִפשר גידול שנתי של בין 2.7 אחוזים ל‑3.5 אחוזים, וכך נפסקה המגמה של כיווץ גודל הממשלה יחסית למשק. כעת מבקש האוצר להשיב את הממשלה למסלול מרסן, להגביל מחדש את כלל ההוצאה ל‑1.7 אחוזים. ולנו לא נותר אלא לתהות האם מחאת קיץ 2015 או 2016 כבר בדרך.