סדרת חינוך
סדרת חינוךצביקה מור

צום עשרה בטבת הוא אחד מתעניות החורבן ובכל זאת שונה מאד מיתר הצומות. ביתר הצומות שנתקנו על החורבן אנו נכנסים לאווירה של כובד ראש במיוחד מי"ז בתמוז שפותח את ימי בין המצרים, ואפילו בצום גדליה שטובל באווירת הימים הנוראים. אך עשרה בטבת נופל באמצע השנה כך סתם ביום של חול ללא כל הכנה מוקדמת או כניסה לתקופה שכולה אבלות כללית.

בנוסף, זהו הצום היחידי שיכול לחול ביום שישי בשיא החורף, כשהשבת נכנסת כה מוקדם ואנו עסוקים מהבוקר בהכנות אליה. עובדה זו מהווה עבורנו אתגר גדול במה שעלולה להסיח דעתנו מהיום ועניינו, כשההכנות לשבת יכולות להיות בשבילנו תירוץ מצוין...

נודה על האמת. ללא התענית ביום זה, היינו מתקשים מאד לייצר זיכרון ראוי לחורבן ביום שסמך מלך בבל על ירושלים. התענית מכניסה אותנו איכשהו למקום אחר. כביכול, התענית אומרת לנו שאין טעם לחיים ולהרחבתם כשהמקדש אינו מרכז להם.

אומנם, החיבור שבין עשרה לטבת ליום הקדיש הכללי וזיכרון השואה שבעקבותיו, טומן בחובו אתגר חינוכי גדול יותר מכל אלו שהזכרנו. אם היינו מבקשים מילדינו ותלמידינו לבחור באחד משני נושאים לעיסוק: עשרה בטבת ויום השואה, אין ספק שהרוב המוחלט היה בוחר לעסוק ביום השואה.

אנו מזכירים את המקדש בתפילה ובברכת המזון ואין ספק שהוא טבוע עמוק בתודעתנו, אך הוא רחוק מאתנו לא רק מרחק זמן אלא מרחק של הבנה. אנו מבינים היטב מהי שואה ולא מבינים כלל מהו בית מקדש. קל לנו יותר להתחבר לשואה ולא רק בגלל שיש בינינו עדיין ניצולים, אלא בגלל שמדובר בסופו של דבר בכליה גופנית שמשמעותה מובנת לכל, ולא באבדה רוחנית שעם כל נוראותה משאירה אותנו חיים. זו בדיוק פירמידת הצרכים של מאסלו. הצרכים הפיזיים כואבים לנו יותר מאלו הרוחניים. זה בדיוק ההבדל שבין חנוכה לפורים. בפורים הייתה כליה גופנית ולא היו מתיונים. הקיטוב בינינו ובין המן ושליחיו היה חד וחלק ולא ידוע לנו על אנשים מישראל שחצו את הקווים. לעומת זאת בחנוכה מדובר על כליה רוחנית. זה יכול להיות רע מאד אך לא מאיימים על חיינו.

בנוסף, אם נבדוק מהי האסוציאציה הראשונה שעולה לאנשים כשמזכירים את צמד המילים "בית מקדש" נגלה שעיקר ההתייחסות תהיה אל מבנה אדריכלי מדהים וקדוש כמובן, ואפילו "השיא של עם ישראל", אך שוכחים לפעמים לייחס למושג הזה משמעות של מדרגה רוחנית כללית של נבואה, רוח הקודש והשראת שכינה – שגם מושגים אלו מוכרים בדרך כלל בשמם ולא בתוכנם. השואה הרבה יותר קרובה אלינו גם בגלל האיומים הפיזיים המלווים אותנו בכל דור ואפילו בעולם הטכנולוגי-מודרני שלנו יש המדברים על השמדתה של מדינת ישראל.

כך יוצא שעשרה בטבת מאבד את הגוונים הטבעיים שלו ונצבע בצבעים של יום השואה. איננו ממעיטים כאן חלילה בחשיבותה של תודעת השואה. גם הכותב הוא נכד לארבעה ניצולי שואה, אך יש להעמיד את הדברים במקומם. אף אחד לא היה מעלה על דעתו להזכיר את השואה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כולם מבינים שיום זה צריך לקבל את תשומת הלב המיוחדת לו. כשהרבנות הראשית כרכה את יום הקדיש הכללי לעשרה בטבת, היא לא התכוונה שחורבן הבית יהפוך לכותרת משנה. נהפוך הוא, בשורש העניין החושך הגדול מאז חורבן הבית, הוא הסיבה לשואה ולכל אותן נפשות מישראל שאין מי שיאמר אחריהן קדיש.

זוהי האמת שהרבנות הראשית כיוונה אליה ואליה אנו צריכים לשאוף ביום זה. אך לפעמים לשם חינוך והרגל עלינו להתחיל מלמטה. כלומר, להגיע אל המשמעות העמוקה של החורבן דווקא מתוך השואה.

בעולם החינוך אנו נתקלים רבות במצבים בהם אנו נאלצים לעמעם את האור הגדול של האידיאל ולהאיר אותו בנר קטן. ילד בן שנתיים מכניס חפצים לשקע החשמל. כנראה שלא נוכל לדבר איתו על קדושת החיים ומשמעותם, ואם ננסה אנו עלולים להישאר בלי הילד חלילה. כדי להשיג את התוצאה עלינו לדבר בשפה שלו. כלומר, אם יכאב לו הוא יתרחק מזה. כשיגדל נדבר איתו בשפה גבוהה יותר. אנו נחלק לילדים ממתקים כדי למשוך אותם ללימוד תורה, כי לפי דרגתם זהו גורם ההנעה היחיד שיכול להרגיל אותם ללימוד תורה. זוהי המשמעות של מתוך שלא לשמה בא לשמה. לפעמים חייבים לעבור דרך ההבנה הצרה והמגומדת עד שיוכשרו התנאים להבנה רחבה ועמוקה יותר.