הרכבת הקלה בשלג
הרכבת הקלה בשלגצילום: פלאש 90

ברגע שמאמצים את צורת החשיבה הכלכלית לצורך ניתוח המאורעות שסובבים אותנו, אפשר להפיק תובנות מעניינות כמעט מכל אירוע.

כך הוא למשל בנוגע לאסונות טבע בכלל ולסופת השלג שפקדה את ארצנו בשבוע שעבר.

והנה המעשה שהיה ביום ששי בשבוע שעבר: אני תושב שכונת הר חומה שבירושלים ובפועל, כתוצאה מן הסופה, חנויות השכונה נותקו מהספקה סדירה של מוצרים, כולל חלות לשבת, בשל חוסר היכולת של המשאיות לחצות את ירושלים ולהגיע אלינו. אמנם היה ניתן לצאת מן השכונה ולהגיע לשכונות מסוימות, כמו גילה, ושם לקנות למשל חלה לשבת, אך לא הייתי מודע לכך, וכך גם רבים מתושבי השכונה.

בפועל נוצרו תורים בכל חנויות המכולת בשכונה ולא היו חלות במשך כמה שעות, מה שכמובן יצר בעיה לקראת שבת. חלק מן התושבים אפו את החלות לבד, חלק הסתפקו בפיתות וחלק עמדו לוותר, אבל הזכיין המקומי של אחד מרשתות המאפיה החליט לקחת את העניינים לידיים ויצא לחנות המפעל על מנת להביא חלות לשכונה ולאפשר ליהודים לכבד את השבת כדבעי.

במאמר מוסגר, וכפי שכתב בזמנו אדם סמית בספרו "עושר העמים" (שפורסם ב- 1776), הנה דוגמה מצוינת לכך ש"אין זה מחסדיו של (...) האופה שאנחנו מצפים לארוחתנו, אלא מהאינטרס העצמי שלהם. אנחנו איננו מבקשים מהם הומאניות אלא אהבה עצמית ואנחנו מדברים איתם על צרכנו כאשר יש להם אפשרות להפיק מהם תועלת לעצמם".

במילים אחרות, אדם סמית, בתיאוריית ה"יד הנעלמה" המפורסמת שלו, מסביר שהאינטרס הכספי של היצרן הוא זה שמאפשר את מילוי רצונותיו של הצרכן.

במקרה שלנו, בעל המאפייה המקומית של הר חומה לא חצה את כל העיר הלוך ושוב תוך סיכון להחלקה על מנת להביע את אהבתו לתושבי השכונה אלא על מנת למכור עוד חלות ולתת שרות טוב ללקוחותיו, וכל זה למטרת רווח בלבד, למרות שהנהנים העיקריים, בסופו של דבר, היו תושבי הר חומה שיכלו לסעוד את סעודת השבת כהלכה עם חלות טעימות וטריות.

בכל זאת הרגשתי מועקה כלשהיא: לאחר כל המאמץ הזה, בעל העסק לא מכר את החלות במחיר גבוה יותר מן הרגיל, דבר שלדעתי היה מתבקש בשל המאמץ המיוחד שהיה כרוך מצידו בהשגת החלות. אמנם, לאחר שהעליתי את טענותיי בפניו, הוא כן אמר שהוא הביא רק את החלות עליהן יש לו את המרווח הכי גדול, ובכל זאת לדעתי היה מקום להעלות את המחיר.

וכל כך למה? החלות הגיעו לחנות בסביבות השעה 12:30. כעבור כרבע שעה או עשרים דקות בלבד, כל החלות אזלו. למזלי הרב, הספקתי לקנות חלות אבל רבים מן התושבים לא הספיקו וחלקם נשארו לבסוף ללא חלה כאשר הייתה אפשרות לעשות את הדברים בצורה אחרת. למעשה, בצורה אופיינית למצבים אלה, חלק מן האנשים התנפלו על הסחורה כאילו לא ראו חלות מימיהם. ראיתי לא מעט לקוחות שקנו המון חלות (6, 7 ויותר...) ולא השאירו לאחרים, שנשארו ללא כלום.

אילו החנות הייתה מעלה את מחיר החלות, לפחות חלק מן האנשים ככל הנראה היו חושבים פעמיים לפני שקנו חלות ללא הבחנה. הם היו קונים פחות ומסתפקים במה שצריך, במקום לקנות כמויות מופרזות ללא צורך, שלא השאירו חלות לכל מי שהיה צריך להן. אני מודע כמובן לכך שבעל החנות לא רצה לעצבן את הלקוחות עם עליית מחירים מופרזת אבל נראה שלאור הנסיבות היה ניתן בכל זאת להעלות את המחיר בצורה סבירה וזה כן היה מאפשר התנהגות יותר חסכונית מצד הלקוחות. במקרה הזה בעל העסק קיבל החלטה עסקית שונה וכמובן שהוא מכיר את העסק שלו ואת הלקוחות טוב ממני כך שאני לא באמת מתווכח איתו אלא רק מעלה פה נקודה למחשבה.

אנחנו רואים פה את החשיבות הגדולה של מנגנון המחירים בתנאי שוק חופשי: מחירים מעבירים מידע. עליית מחירים אומרת שקרה משהו, לא משנה בדיוק מה, שמייקר את עלות המוצר ולכן האירוע הזה משתקף במחיר, וכן להיפך, כמובן. ירידת מחירים משדרת שניתן לייצר את המוצר או את השרות בעלות נמוכה יותר.

כל התערבות חיצונית במנגנון קביעת המחירים, בכל תחום, היא טעות ורק גורמת נזק. ביסודו של דבר, זאת הסיבה העיקרית להתמוטטות הקומוניזם: חוסר היכולת של המחירים לנוע בחופשיות שידרה לשוק מסרים מוטעים ולכן, בברית המועצות למשל, יצרו מוצרים מיותרים ולא יצרו מוצרים נחוצים, מה שגרם לתורים אין סופיים, כפי שהיותר מבוגרים ביננו בטח זוכרים. מובן שלאחר שהפיקוח על המחירים הוסר ברוסיה, כמו בכל מקום אחר בעולם, המחירים חזרו לשחק את תפקידם והתורות נעלמו. אם יש למישהו ספק, אז אין היום ברוסיה תורות כפי שהיו אז.

גם במקרה של אסון טבע אין זה נכון להתערב במנגנון קביעת המחירים, כפי שעשו למשל בכמה מדינות בארה"ב. למרות האינסטינקט שלנו שדוחף אותנו לפקח על המחירים כדי שבעלי העסקים לא ינצלו לרעה את מצב חרום, שמירה מלאכותית על מחיר נמוך יוצרת בדיוק את מה שאנחנו לא צריכים, כלומר מחסור, כפי שחלק מצרכני החלות לשבת בהר חומה חוו על בשרם ביום ו' שעבר.