על הרקע החברתי התוסס האם ניתן לומר על הדור הצעיר של הציבור הדתי לאומי, "אנחנו דור מתוסבך". על משקל האמירה של אביב גפן בשעתו על הציבור החילוני, מן הסתם שמאלני, "אנחנו דור ...", ולהבדיל. אמירה שהיא בבחינת זעקת כאב חברתית, המבטאת בלבול בזהות, וקשיים בהסתגלות הרגשית והחברתית.
רבים נזעקים למצוקת הרווקות המאוחרת, עלייה באחוז הגירושין, תופעת הדתל"שים ובקצוות שימוש באלכוהול וסמים. כמו במשפחה, לא תמיד הילד ה"בעייתי" הוא הבעיה, אלא המערכת המשפחתית, כאן הכוונה למיגזרית. מערכת הממלכתי דתי, הישיבות התיכוניות והאולפנות, ישיבות ההסדר והמכינות, השירות הלאומי והשירות בצבא מבנה דפוסים מסוימים של מגזר ה"סרוגים", וזהות מיגזרית. הסימפטומים המוזכרים לעיל מצביעים על כך שמשהו במערכת מקשה על צעירים למצוא התנהגות מאוזנת ומסתגלת למציאות החיים בחברה הישראלית. יתכן שדרושה גישה חינוכית מורכבת, מצד אחד ניסיון לצקת תכנים וזהות באופן יותר מובחן וברור, הצבת גבולות ושיקום הסמכות החינוכית וההורית. ומצד שני סבלנות וסובלנות גמישה ורחבה יותר, וקבלת האחר והשונה.
הפתיחות כלפי העולם החילוני, המדע, התרבות המערבית, דורשת מהצעיר הדתי יכולת אינטלקטואלית ורגשית קשה ומורכבת לעשות התאמה וסינכרוניזציה עם עולם ההלכה. המבנה המהותי של ההלכה הוא ברור, קבוע וחד משמעי. גם כאשר מדברים על התפתחות בהלכה ושינויים הנדרשים מכורח המציאות ורוח הזמן, ישנם כללים ברורים איך ומי רשאי לשנות. ההלכה אמורה להיות מערכת מוצקה העומדת במשבי רוח וצונמים קשים, ומצוקות העתים. הצעיר הדתי מפתח דיאלוג ושיח פנימי וחיצוני מתמיד עם עצמו ועם החברה שסביבו, ולעתים התוצאה היא התנהגות מורכבת, לעתים מנוגדת ורבת סתירות, המשפיעה על הקונפליקטים הפנימיים.
כאשר צופים בסדרות הבוחנות ומתבוננות בחברה הדתית, כמו סרוגים, שטיסל, ואחרים, ניתן לזהות פסיכו-סוציולוגיה מעניינת, ואפשר לדבר על מאפייני "תסביך הדוס". תסביך המתבטא בשפה המילולית, שפת הגוף, והתנהגויות ייחודיות .
התחושה הכללית היא של משבריות ותקופת מעבר בזהות החברתית. אפשר לזהות תהליך של הגדרה מגזרית חברתית במהלך התקופות השונות.
בשנות ה-50 וה-60 סבל הציבור הדתי מרגשי נחיתות, כציבור נגרר ושולי, תחושה אשר התבטאה בפוליטיקה בשותפות המתמדת עם מפא"י בשעתו ומפלגת העבודה. הריאקציה באה בהקמת "צעירי המפד"ל בראשות המר ובן מאיר אשר הלכה והתפתחה עד להקמת גוש אמונים.
בשנות ה-70, בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים מהפכת גוש אמונים הובילה לפריצה להתיישבות ביש"ע . התפתחה סוג של גאוות יחידה, תחושת חלוציות והובלה, אשר היוותה פיצוי לתקופת הנחיתות. העוז, ויש האומרים החוצפה, של המתנחלים גבלו בהתנשאות אשר גרמה לציבור החילוני להגיב בהתנגדות עד כדי עוינות. שיאה בא לידי ביטוי בתגובה הקשה והמאשימה לרצח רבין ז"ל. המשכה בהתנתקות מגוש קטיף, כאשר למרות רמיסת הדמוקרטיה של שרון וחוסר ההיגיון המדיני בטחוני, שש רובו של הציבור החילוני ל"התנקם" במגזר הדתי לאומי. שנאה זו לא פגה עד היום, כשהגל האחרון בלט במקרה המורה אדם וורטה, והחרמת אחינועם ניני את פרס אקו"ם. מן הסתם המשך המו"מ הנוכחי של יוזמת קרי יביא עמו גל עכור נוסף כנגד הציבור הדתי לאומי.
בתקופה לאחר ההתנקות נוצר שקט יחסי בחזית המדינית, והציבור הדתי לאומי היה עסוק בעצמו, בתסיסה פנימית גוברת ובהתפתחות תהליכים חברתיים מעניינים וכואבים.
נוצר פער הגובל בפילוג בין הקוטב החרד"לי לקוטב הלייטי, כאשר למעשה הרוב נע באמצע, ומייצר הרבה גוונים של אפור לעתים באופן שמקשה על הזיהוי. המושג "דוס פתוח", בעל גוונים רבים ומנוגדים, הוא ניסיון לייצר משהו מגשר ומקשר, אבל יחד עם זאת עדיין לא ברור מספיק וחד.
התקופה הפוסמודרנית שברה את הזהות הקולקטיבית לא רק של הדתיים לאומיים אלא גם של מיגזרים אחרים, והיום האינדבדואל מחפש את זהותו ומשמעות חייו לבד. אבל עדיין הצורך הרגשי הבסיסי בקשר ולכידות עם המשפחה והקהילה הוא בסיסי,וציבור אשר ישכיל לנסח זהות ומסגרת באופן חדש מעניין וייחודי יזכה להתפתחות מרעננת.
בארה"ב התפרסם סקר "pew" על יהדות ארה"ב אשר סמן את תהליך ההתבוללות המסכן את עתידה. בלטו לטובה האורתודוכסים, הן המודרנים והן החרדים השומרים על הגחלת. הדתיים שם פתוחים הרבה יותר מישראלים לרבות הכללית. אולי גם בישראל ייתן לזהות כיוון חדש, גם אצל החרדים.
מושג "הדוס הפתוח" הפופולרי מאוד בדייטים של הצעירים. דוס אשר מדתל"ש ומחרד"ל במקביל, טועם מכל דבר, מערבב ויוצר תפריטים חדשים, ללא תחושה רגשית כבדה של אשמה. "זורם" ולא "חופר". דור המחפש באופן עמוק ורציני את עצמו וזהותו, ומשמעות לחיים, יוצר אינטגרציה פנימית טובה יותר ויכולת הסתגלות למציאות החברתית המתפתחת ומשתנה מיום ליום. דור מורכב ולא מתוסבך.