שלב המו"מ בו האמריקאים מנסים לנסח הסכם מסגרת כבסיס להארכת תקופת המו"מ, הביא גל של ספינים, מתקפות עקיפות וישירות על המתיישבים בפרט ומדינת ישראל בכלל.
ציבור המתיישבים נדרש להכין עצמו מחדש לגלים עכורים של עוינות והאשמות, לתקופה ממושכת יחסית של אי וודאות, ולעמוד בניסיון הקשה של איום ממשי הולך וגובר. לכאורה אנחנו מחוסנים וידענו כבר תקופות קשות יותר, אבל עדיין כל תקופה וההתמודדות המתאימה לה.
במקרה, או שלא במקרה, השימוע למורה אדם ורטה, חרם אחינועם ניני כנגד אריאל זילבר, תגובת אקו"ם ואריאל זילבר עצמו, העלו שוב את המתח הרדום בין הימין והשמאל בישראל. קואליציית ה"אחים" של בנט ולפיד ספגה גם היא מכות ותנודות, והשד הרדום של ימין ושמאל התעורר מרבצו.
ברקע גל החרם האירופי, וההתבטאות התמוהה של קרי, מסמנים גלי קור דומים לחורף הקשה באירופה וארה"ב. עדיין קשה לנבא האם בעקבות גלי הקור יבוא חלילה צונמי. קיים החשש שההתיישבות ביש"ע תספוג האשמות מבחוץ ומבפנים, כאילו היא הגורם העיקרי לטרפוד תהליך השלום.
ההתיישבות ספוגה ומצולקת, פוסט-טראומתית. "בוגרי ההתנתקות" נושאים עמם מטען רגשי כבד, שלכאורה הייתה קצת רדומה. רגשות הכעס והחרדה התעטפו במנגנוני הגנה של אדישות, ונאחזו בהערכה שהוביל בנט, שממילא לא יצא מהמו"מ הזה דבר. כאשר חומת האדישות נפרצה לנוכח הנחישות והאובססיביות של קרי, נחישות ללא רגישות, הרגישות הפוסט-טראומתית מעלה לעתים את רף וסף התגובה. הדילמה היא האם לקחי גוש קטיף הם ש"צריך להלחם על הבית" חזק יותר, או יש לזרום ולהשלים עם מה שקורה, "ממילא שום דבר לא יעזור". כנגד תחושת חוסר אונים כזו, נבנית חומה של אדישות וציניות כמנגנון הגנה.
החשאיות בה פעלו צוותי המו"מ התחלפה בהצפה של הדלפות, ספינים, וקטעי דברים המקצינים את אי הוודאות לגבי עתיד הקרוב והרחוק. אי וודאות מייצרת מצב לחץ, מגבירה חרדות ופחדים, וגוררת בעקבותיה תגובות אמוציונאליות. הלקח מההתנתקות המופרכת מגוש קטיף למדה את המתיישבים על בשרם שהכל יכול לקרות, כולל תסריטי אימים של פינוי בכוח, הפקרה בשטח, וסדרת פגיעות בבטן הרכה של הגאווה והדימוי העצמי ההתיישבותי. המציאות לעתים גרועה מכל דמיון, ובעולם כאוטי עם מזרח תיכון לא יציב, לא ניתן לשקוט על השמרים בתחושה ש"לי זה לא יקרה".
כנגד תרחישי אימה כאלו ניתן להתנחם במקרה הגולן, שם התברר בדיעבד שבאמת אין למי לתת שטח ולסמוך על הסכם כזה או אחר. תסריט שרק זמן נוסף ילמד האם ה"אביב הערבי" יפיל גם את המשטר האשמי בירדן, וזליגת כוחות אל-קעידה והאיסלם הקיצוני יאיימו עלינו ממזרח. גישה כזו מנוגדת לכל הפרשנים המתיימרים לומר שהזמן פועל לרעתנו, ונכון לישראל אסטרטגית למשוך זמן. לראות לאן נושבות הרוחות בצד זה של המזרח התיכון, ולא להזדרז ולתת שטחים.
מול כל זה על ההתיישבות ביש"ע לגלות קור רוח יוצא דופן, תגובות מתונות אך גם תקיפות לספינים ולהצהרות, בנחישות וברגישות. להצביע על הסכנות האורבות לישראל במידה ותקום מדינה פלשתינאית, ולייצר מסרים חיוביים על ההישגים ההתיישבותיים בתחומי החינוך, התעשייה, החקלאות והכלכלה. הרבה מסרים חיוביים ואופטימיים, חמים ואמפטים כלפי פנים וחוץ, כדי לייצר אווירה של דו-קיום בשלום. ההתיישבות לא נגד השלום אלא נגד קיום מו"מ מדיני עקר היוצר צפיות, אשליות, אכזבות ותסכולים.