טור על זוגיות ומשפחה במדור נשים עם מנחת הנישואין שרית יורב. מדי שבוע נעלה שאלה בנושאי זוגיות, נישואין, משפחה ועוד.
שאלה: אני בחורה לא כל-כך צעירה, בת 25 שנפגשת עם בחור כבר כשלושה חודשים.
הקשר בינינו זורם וטוב, הוא בדיוק מה שחיפשתי. בעצם, כמעט בדיוק. המשפחות שלנו מאוד שונות. אני ב"ה זכיתי לגדול בבית יציב, חם ואוהב. אמנם מדי פעם היו חילוקי דעות בין ההורים, כמו אצל כולם, אבל הכל היה בסה"כ באווירה טובה. לעומת זאת, הבית של הבחור איתו אני נפגשת הוא בית של משפחה קשת יום, הוא לא אמר לי במפורש, אך השתמע מדבריו שגם היתה שם אלימות של האב נגד האם.
בררתי עליו המון לפני שהתחלנו להיפגש וגם בפגישות התרשמתי שהוא בחור עדין וללא קשר לאלימות. בכל זאת אני חוששת שלא אוכל להתמודד ולהכיל את החוויות (שאינן חיוביות) שהוא עבר בילדותו. אני גם חוששת להיות במקום של ה"עובדת הסוציאלית" שלו. אני רוצה להיות אשתו ולהרגיש ששנינו ביחד באותה דרגה לא שאני מעליו או משהו בדומה לזה. אני יודעת ואומרת לעצמי שוב ושוב שהוא אינו אשם ולא בחר לחיות במשפחה כזו, אני מנסה להסתכל עליו ולא על הסביבה אבל עדיין קשה לי לומר : "כן" להצעת הנישואין. מה לעשות?
תשובה: שואלת יקרה, מדבריך נשמע שהבחור יקר לך מאוד ושאת מאוד מעריכה אותו, בזכות מה שהוא ואולי למרות מה שעבר בחייו, בילדותו. בכל אופן, ברור שהמראות, הקולות (הצעקות...) וסוגי האלימות שברקע שלהם, הקב"ה בחר להביאו לעולם, נגעו בנפשו באיזשהו מקום.
את אומרת שהוא בחור עדין ונעים לסביבה, את גם מציינת שזו לא רק התרשמותך האישית אלא שבררת זאת אצל מכרים שונים. בפילוסופיית ההמונים מקובל לחשוב שאבא מכה יוליד גם מכה וכך הלאה עד סוף כל הדורות. אך למעשה, במציאות – אין זה בהכרח כך. ישנם ילדים שנחשפו לאלימות ודווקא ילכו לקיצוניות השניה, יתרחקו מכל ריב ומחלוקת כדי לא להגיע למצב של הוריהם. גם הקיצוניות הזו כמובן לא בריאה, כפי שכבר כתבתי בעבר, אי אפשר וגם לא נכון להדחיק קונפליקטים – גם אם נדחיק אותם הם ישובו ויצופו ולפעמים בהזדמנויות הכי פחות מתאימות (בדיוק ממהרים לצאת לאירוע, ועכשיו, כשאתם כבר בדלת, היא נזכרת שלא קנית לה פרחים ליום ההולדת שחל לפני חודשיים).
בכל אופן, ברור שתצטרך להיות פה "עבודת נפש" – לא לפחד מקונפליקטים בזוגיות, לפתוח אותם ולהתמודד איתם. האם את חושבת שזה הופך אותך להיות ה"עובדת הסוציאלית" של בעלך? הכל תלוי בזווית ההסתכלות שלך. בהנחה שאת אינך שונה מרוב האנשים בעולם, שהם כמעט מושלמים אמנם, אבל לא לגמרי. מן הסתם גם לך יש אי אילו "שריטות" קלות או קשות, "שגעונות" שלך המיוחדים לנקודות הרגישות שלך, כאדם. כמובן, שכדאי להתאים את "השריטות", לבחון את עצמך האם מבחינה נפשית, המטען הנפשי של הבחור "גדול עלי" או בר-התמודדות. ואת מכירה את כוחותייך. אך אין פסול, לעניות דעתי, בעזרה לבן הזוג בתחומים בהם הוא צריך תמיכה והכלה שיובילו בעז"ה גם לצמיחה.
בעבודת הזוגיות יש מושג שנקרא: "בן הזוג המרפא", כלומר כל אחד מבני הזוג עוזר לשני להתמודד עם "פצעי העבר" שלו. ולכולנו יש "פצעי עבר", מאורעות וחוויות לא נעימים שקרו לנו עם הורינו או עם המסגרות החברתיות שסביבנו. הברית הזו של הנישואין מתחזקת בעקבות החשיפה שלנו את עצמנו – בחולשתנו. כאשר בין בני הזוג יש קשר קרוב וטוב, כאשר יש ביניהם ביטחון ואמון שבן הזוג מקבל אותי ואוהב אותי כמו שאני, הם מאפשרים חשיפה רגשית שמאפשרת את "ריפוי פצעי העבר" ההדדית. חשיפה הרגשית הזו בונה את האינטימיות הזוגית, את ה"בועה" שבה רק בני הזוג והקב"ה שמשרה עליהם את שכינתו נמצאים. "בועה" שנבנית עם המון ענווה, הכלה, רגישות וקבלה. בהצלחה!
שרית יורב - מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים [email protected]