סדרת חינוך
סדרת חינוךצביקה מור

בטח שמעתם על מייקל ג'ורדן, כוכב הכדורסל האמריקאי. אך האם ידעתם שהוא שיאן ההחטאות בNBA? בראיון טלוויזיוני הוא סיפר שבמהלך הקריירה שלו החטיא מעל 9000 זריקות והפסיד מעל 300 משחקים, ביניהם 26 משחקים בהם החטיא את הכדור האחרון שזרק בשנייה האחרונה למשחק.

אם היו מציגים בפניכם את הנתונים הללו ללא הכותרת מייקל ג'ורדן, קרוב לוודאי שהייתם מייחסים את הכישלונות הללו לאחד השחקנים הפחות מוכשרים בNBA, אז איך אפשר להסביר את העובדה שהוא נחשב לשחקן הטוב ביותר בכל הזמנים לאור הרזומה הזה? מהו הנתון המחבר?

הכל מתחיל בצורה בה אנו תופסים כישלון. אנו רגילים לחשוב על כל תוצאה גרועה ככישלון. תכננו משהו והוא לא הגיע – סימן שנכשלנו. אך האם באמת כך הם הדברים?

שימו לב שהחשיבה הזו בנויה על הנחת יסוד שיש לנו השפעה מלאה על התוצאה, ואם קיבלנו תוצאה לא רצויה ברור שנכשלנו. ואולי בעצם אנחנו כישלון מהלך אחד גדול, אם נכשלנו כל כך הרבה פעמים.

סיפור קטן נוסף. מייסד קונצרן הרכב "הונדה" – סוויצ'רו הונדה – הקים את החברה הקטנה שלו דאז בשנת 1948, לאחר כמה ניסיונות לא מוצלחים. לראשונה, כשהציג למהנדסי טויוטה את הבוכנה החדשה שהמציא, הללו דחו אותו בשתי ידיים בטענה שזה לא ילך או יותר נכון לא ייסע. במלחמת העולם השניה הממשלה הלאימה את הבטון שהיה ברשותו שאתו תכנן לבנות את המפעל שלו. אח"כ הייתה רעידת אדמה שהרסה את המפעל שלו לחלוטין. אך מר הונדה הצעיר לא התייאש ופתח סדנה משלו בחצר הבית, בה תכנן אופניים עם מנוע עזר. בתחילת שנות ה-40 הוא שלח 18000 (!) מכתבים אישיים לבעלי חנויות האופניים ביפן, בניסיון להציע להם שיתוף פעולה לשם מימון הרעיון שלו. מעל 5000 נענו לאתגר. כיום הונדה מס' 2 במכירות הרכב בארה"ב.

המשותף לאמריקאי והיפני הוא ההבנה שככל שננסה יותר כך נגדיל את סיכויינו להצליח. על רצף ההצלחה יש המון תוצאות לא רצויות וזה טבעי ובסדר. כך מנהגו של עולם. מייקל ג'ורדן הוא שיאן הקליעות וההחטאות משום שהוא השחקן שהעז לנסות הכי הרבה פעמים. בסרטוני המשחק המוקלטים ניתן לראות בבירור איך הוא מנסה בכל כוחו לקבל את הכדור האחרון – זה שנזרק מן החוץ – 2 שניות לפני סיום המשחק, בעוד שחבריו לקבוצה "נעלמים" בהגנה ובשמירה של הקבוצה היריבה העיקר לא לקבל את ההכרעה לידיים.

הנחת היסוד שלהם פשוטה מאד. איננו אחראים על התוצאות ואין לנו כל השפעה עליהן. האחריות וההשפעה שלנו היא רק על המאמץ והעשייה ובהם אנו מתרכזים. במילים אחרות, הכישלון הוא בחוסר העשייה דווקא, אך מי שמנסה בכל מאודו איננו נכשל גם אם הגיע לתוצאה לא רצויה.

שניהם עסקו ללא הרף בחשיבה על העשייה שתביא אותם לתוצאות הרצויות ביותר. הם ניתחו את העשייה שלהם ובדקו מה עוד ניתן לעשות. הם לא בזבזו אפילו רגע אחד על המרכיבים שאין להם השפעה עליהם. למרות הפיתוי וההרגל הטבעי, הם לא נכנעו לתחושת הקרבנות ושאלו תמיד "מה הצעד הבא שלי?".

תלמידי כיתות ח' מקבלים בימים האחרונים תשובות מהישיבות התיכוניות בהן נבחנו. חלק גדול מהם יקבלו תשובה שלילית המנוסחת בטוב טעם ומאחלת "הצלחה רבה וברכת ה' בכל אשר תפנה". עבור הילד הרך בכיתה ח' שהתקבל עד עכשיו לכל מקום שרצה: לחוג הקפוארה, לחטיבת הביניים, לתנועת הנוער ולמדורה בל"ג בעומר זו יכולה להיות טראומה לא פשוטה בכלל, כל זמן שלא יגיד לעצמו: "בסדר. עשיתי מה שיכולתי. בוא נראה באיזו ישיבה יש לי עתיד".

ואתם ההורים, אינכם יכולים לדעת בדרך כלל מדוע בנכם לא התקבל, כיוון שהישיבות לא חושפות אותנו לשיקולים שלהן. אך מעבר לזה, מה זה באמת משנה? האם העיסוק ב"למה" יקדם אתכם להרגיש טוב יותר עם עצמכם? האם התשובה השלילית הזו אומרת משהו על בנכם מעבר לכך שלא התקבל לשם?

לפני שאתם מספרים לו על התשובה השלילית שקיבל, הכינו אותו למצב הזה. דברו על כך שהעולם עובד בצורה כזו שאנו מנסים ככל יכולתנו אך התוצאה אינה תלויה בנו, והחיים מזמנים לנו תוצאות לא רצויות רבות. ספרו לו על תוצאות לא רצויות וכואבות שלכם שחוויתם במשך חייכם, כיצד התגברתם עליהן ואיך הקב"ה כיוון הכל לטובה.

דברו איתו על כך שהתוצאות הלא רצויות הן הזדמנויות נהדרות ללמידה ודווקא מהן ניתן הכי הרבה לצמוח. יש לו 2 אפשרויות בלבד: להיות קרבן של הישיבה שלא קיבלה אותו או של עצמו, ולעסוק בבכי ומספד על מה שאין בו, או לאסוף את עצמו ולבדוק כיצד הוא בוחר לחיות באושר את מה שיש בו ולמקסם את ההצלחה שלו בישיבה ששלחה לו תשובה חיובית.