תלמיד נורמלי מחכה לחופשה, תיכוניסט נורמלי מחכה לסיים עם הבגרויות ולשכוח מהלימודים, ומורה נורמלי – חולם על הפנסיה. לשים בצד את כאב הראש, את העבודה האינטנסיבית, את העמידה בין הפטיש של המפקחים הקשוחים ובין הסדן של התלמידים הסוררים, ולתפוס סוף סוף קצת שקט.
על רקע המציאות הנורמלית, צריך להביע מדי פעם הערכה כלפי אלה שלא יוצאים לחופש, גם לא בגיל מופלג. שלוש המורות שעליהן תקראו כאן הן רק דוגמאות לתופעה רחבה, של מורים שממשיכים ללמד בהיקף משרה זה או אחר גם אחרי הפנסיה, מתוך אהבה והתמסרות למקצוע.
כל יום הוא אתגר חדש
דפנה רסלר מלמדת באולפנת להב"ה בקדומים מאז הקמתה, ועדיין מרכזת בה את מגמת הספרות. יונה עמית מלמדת אנגלית (לשעבר גם מתמטיקה) כבר 53 שנים בבית הספר רנה-קאסן בירושלים. תמר רוזן הייתה רכזת מקצוע החשבון בבית הספר נתיב אליעזר כרמל בחיפה (שכונת אחוזה) עד שיצאה לפנסיה, והיום מלמדת במקביל למורה את התלמידים שלא מסתדרים בכיתה. החברות של שלושתן כבר מזמן פרשו לטובת סדנאות, הרצאות, נסיעות ובילויים שונים של גיל הזהב. גם הן כבר לא נמצאות בבית הספר כל יום משמונה בבוקר עד אחר הצהריים, אבל הן עדיין נוכחות היטב בתוך מערכת השעות.
מורים שעוד לא צברו ותק של עשר שנים מתלוננים לפעמים על שחיקה. איך לכן עדיין לא נמאס?
"לא רק שאין שנה שדומה לחברתה”, אומרת יונה עמית, "אין אפילו יום שדומה לחברו. כל רגע ורגע הוא עניין אחר, אתגר אחר, ולכן כל רגע הוא מעניין”.
"כל ילד הוא חידוש", מוסיפה תמר רוזן, "כל ילד הוא עולם ומלואו. למשל, הייתה לי פעם קבוצה של עולים חדשים – אחד מדבר צרפתית, עם האחר דיברתי באנגלית, ודיברתי איתם גם בעברית. פעם אחת גם לימדתי את הילדים לנגן בחלילית”.
במקרה של תמר, היציאה לפנסיה באמת הייתה הזדמנות לחידוש – מעבודה עם תלמידים מצטיינים היא עברה לאלה שנפלטו מהכיתה הרגילה. "אני מלמדת כיתות קטנות של 8‑10 תלמידים. הם הגיעו אליי עם ציונים של 65‑80, ועד המחצית כולם עברו את ה‑90 וחזרו לכיתה הרגילה. תמיד עבדתי עם מצטיינים, והעבודה עכשיו נותנת לי הרבה סיפוק. בשבילם אני כמו סבתא טובה, אין לי הרבה משימות נלוות. הם רוצים להישאר אצלי ולא לחזור לכיתה, נוח להם להיות בחממה, אבל אני מסבירה להם שצריך להתקדם ולהתמודד עם החיים”.
ובכל זאת, מה כל כך מושך אתכן בהוראה, שבשבילו אתן ממשיכות להגיע לבית הספר?
"הקשר עם הדור הצעיר ההולך ומשתנה לנגד עיניי”, אומרת דפנה. "אני רואה בהם הרבה חיות והרבה חיוב. זו הימצאות בקרבת בנות בתקופה משמעותית כל כך בחייהן, ואני מחנכת אותן. אני אומרת שאין דבר כזה מורה מקצועי, אין מורה שהוא לא מחנך”.
בקצב האינטרנט
בספרים ישנים המורה מתואר תמיד כאדם מבוגר, אפילו זקן, בעל דיבור כבד וחלש ומבט חמור סבר. היום, לעומת זאת, ההוראה היא מקצוע מבוקש בקרב בוגרי מכללות צעירים, והמורה הממוצע הוא אחד שרק לא מזמן היה בעצמו בצד שמקשיב למורים. בני הדור המבוגר עשויים להרגיש חריגים בסביבת מורים כאלה.
איך העבודה עם המורים הצעירים? יוצא לכם בכלל לעבוד ביחד?
"זה כיף גדול מאוד”, אומרת יונה, "אני מרגישה צעירה בזכותן. אני יושבת בהפסקות עם המורים הצעירים, בחדר המורים הצעיר והתוסס, וכל כך נחמד לשמוע אותם, לדבר איתם. אני עצמי מרגישה צעירה יותר בחברתם”.
הקולגות של דפנה הן, בין השאר, תלמידותיה לשעבר. “אני מרגישה שהן כמו הבנות שלי. אני אדם חברותי ואני נהנית לשבת בחדר המורים כשאני מוקפת במורות צעירות יותר. המולה של בנות, שמתייחסות לעבודה קצת בחשש, עם קונפליקטים. יש להן התמודדויות קשות. העבודה היום קשה יותר, למשל השעות הרבות שמורה צריכה לתת בשבוע. אני מרגישה את הלחץ של האנשים סביבי”.
ריבוי השעות השבועיות הוא רק חלק מהשינויים שחלים בבתי הספר בשנים האחרונות. רפורמות מקיפות במערכת החינוך, שיטות הוראה חדשות ושינויים בתוכניות הלימודים תובעים ממורים ותיקים לעדכן את עצמם. גם כאלה שעובדים באותה מתכונת כבר עשרות שנים, עוד לפני שאנשי הוועדות החינוכיות ידעו איך בכלל מכינים שיעור.
"יש שיטות שאני מתחברת אליהן”, אומרת יונה, “התוכנית החדשה באנגלית, למשל, היא מצוינת ומתקבלת מאוד על דעתי. במתמטיקה משרד החינוך הכניס תכנים ותוכניות שאינם לרוחי, ואינם לרוחם של הרבה מורים אחרים, אבל הייתה לי האפשרות לעזוב. היום אני מלמדת רק אנגלית”.
תמר דווקא מפיקה תועלת מהתחלופה המהירה בשיטות הלימוד. "במשך שנים הייתי רכזת חשבון, למדתי את כל השיטות, ואני יודעת היום להתאים לכל קבוצה או לכל תלמיד בודד את השיטה המתאימה להם".
ומה עם השינויים הטכנולוגיים? מוסדות חינוך מתחרים ביניהם מי יהיה יותר חדיש ומתקדם. אתן עומדות בקצב?
יונה: "בדברים הטכניים אני נעזרת בתלמידים. הם מקסימים, מוכנים לעזור, ויודעים הרבה יותר טוב ממני מה לעשות".
דפנה: "הקשר השוטף שלי עם הבנות נעשה דרך המחשב. הן שולחות עבודות, אני שולחת להן הפניה לחומרים, אף על פי שאני עדיין מעבירה גם דפים בכיתה. בעולם הידע של היום, המפגש של התלמידות עם החומרים הוא כבר לא רק דרכי. פעם היינו המקור, אבל היום לא כל הידע נמצא אצל המורה. יש התמודדות מול המציאות, ותלמידות מביאות לכיתה דברים שהן נתקלות בהם, ויכולות להגיד רעיונות אחרים. אני טיפוס מקבל, ומתלמידיי יותר מכולם".
"לא סבתא מסכנה"
איך התקשורת עם הנוער? הפער בין הדורות לא מפריע?
דפנה: "אני מקבלת אותן כמו שהן, במרחב שהן חיות בו. זה מוריד הרבה מחיצות והן מספרות לי יותר. מהטקסטים שאנחנו לומדות בכיתה אנחנו מגיעות לווידויים אישיים, השתפכויות, שאלות שהן מתמודדות איתן, למשל שאלות שקשורות לנשיות ולמשפחה. אז אני לא משתוללת איתן כמו מורות בנות 25‑30, אבל אני אדם קליל וזה עוזר לי להתחבר אליהן”.
יונה: “יש פער דורות, ואני חושבת שבזכותו אני דווקא מבינה אותם יותר, מוכנה יותר לסלוח לשטויות ולשיגעונות שלהם ומקבלת את ההתנהגות שלהם, כל עוד זה לא עובר את הגבול. לפעמים גם טוב שיש פער. באיזשהו מקום נוח להם שיש להם דמות שיכולה לתת להם דברים מהעבר, לא רק מהעולם שלהם. הם מחפשים את זה, והם נחמד לשני הצדדים. אני לומדת מהם והם לומדים ממני, זו הפריה דו-צדדית. הם בהחלט לא רואים בי סבתא מסכנה".
עם כל ההתמסרות להוראה בגילן המתקדם, יונה, דפנה ותמר הן בכל זאת מורות בפנסיה. הן מלמדות רק חלק מסוים מהשבוע, ואת שאר הזמן מקדישות לעיסוקים שונים ומגוונים. גם בבית הספר הדרישות מהן נמוכות יותר בהשוואה למורות הצעירות, והן נהנות ממרחב בחירה ופעולה. “את העבודה הקשה כבר עשינו”, אומרת תמר, "עכשיו מוכרחים לשלב, אי אפשר להיות רק בעבודה”.
בתור מורות, לא יכול להיות שתשאירו אותנו בלי מוסר השכל כלשהו או מסר לתלמידים ולמחנכים.
יונה: “לתלמידים – שימשיכו להיות מקסימים כמו שהם עכשיו. למורים – שיהיה להם כוח, שימשיכו בעבודת הקודש שהם עושים, בלי להתייאש. אנחנו חשובים לתלמידים והם חשובים לנו”.
דפנה: "בואו נקשיב לרחשי הלב של תלמידותינו, ונצייד אותן 'מחוץ לקופסה', ממקום של 'מורה טוב - מורה לחיים'. כך יישמר בעתיד קשר טבעי בין מורים שהם מחנכים לתלמידיהם."
תמר: “למורים יש הרבה עבודה, הכיתות גדולות, ואני מקווה שכשהם יפרשו גם הם יעזרו למורים הצעירים יותר. אני רוצה להגיד גם למנהלים שישלבו את הפנסיונרים בשיעורי העשרה, בספרייה ועוד. יש הרבה שרוצים וישמחו להשתלב, צריך רק לעודד אותם”.