אין מה להשוות
אין מה להשוותפנימה

דומה שעריכת השוואות היא חלק מהטבע האנושי.

אנו משווים את עצמנו לאחרים, אנו משווים את ילדינו זה לזה ולילדים אחרים, אנו משווים את בני ובנות זוגנו לאחרים וכן הלאה וכן הלאה.

השוואת שיעור הדופק או רמת הסוכר בדם של מספר אנשים עשויה להועיל בקביעת הטווח שבו אנשים שומרים על בריאות טובה, ואפילו ייתכן שאפשר לומר שעל ידי השוואת היכולות של הילדים וקביעת טווח של "נורמליות" אנו יכולים לקבוע לאילו ילדים יש קשיים וכיצד לעזור להם.

אבל השוואת עצמנו לאחרים, ובמיוחד השוואת ילדינו לילדים אחרים, עלולה להיות בעלת השפעות מזיקות. מדוע וכיצד אנו משווים את ילדינו? ומדוע זה כה מזיק?

אחת הסיבות השכיחות ביותר לכך שאנו עורכים השוואות בין ילדים היא כדי להמריץ אותם, לעורר בהם מוטיבציה. "תראה כמה יפה אחותך כשהיא יושבת ועושה את שיעורי הבית שלה. למה אתה לא יכול להתארגן כמוה?", "אתה צריך ללמוד מאחיך. הוא תמיד עוזר כשמבקשים ממנו".

כשאנו משווים אחים בדרך זו, אנו מעבירים את המסר שילד אחד שווה יותר בעינינו. הילד המועדף פחות, במקום לחוש מוטיבציה לחקות את אחיו, חש תרעומת כלפיו, בעוד המועדף עשוי לרחם על אחיו או על אחותו ולהרגיש שעליו לשמר את מעמדו.

הנזק משולש: שלא בכוונה הכנסנו תנאי ביחסינו עם ילדינו, פגענו ביחסים ביניהם ונעלנו אותם עוד יותר בהתנהגויות שלהם. דרך אחרת שבה אנו עורכים השוואות בין ילדים היא על ידי שאנו שופטים ומדרגים אותם.

אנו מציבים סטנדרט להשוואה, ואז רואים איפה מקומו של הילד בסטנדרט הזה: "הילד הזה הוא האכלן הטוב שלי. הוא אוכל הכול. אבל האחרים כל כך בררנים!", "זה הילד האחראי שלי. אבל בתי... אף פעם אני לא יכולה לסמוך עליה בשום דבר", "הילד הזה הוא האסטרונאוט שלי. אני מוכרחה  לנדנד לו על כל דבר".

כשאנו שופטים ילדים ומדרגים אותם בדרך זו, איננו מבחינים בכך שהם מסוגלים לפתח יכולות שונות, שעשויות להתעצם כשאנו עוזרים להם, תומכים ומאמינים בהם.

עוד דרך להשוות ילדים היא על ידי הדבקת תוויות: "הבן שלי לא יכול לשבת בשקט כמו ילדים אחרים. הוא היפראקטיבי", "בתי היא היחידה שלא מוכנה לקבל כל מרות. היא כל כך מרדנית".

תוויות כגון אלו, המתמקדות בהתנהגותו של הילד, יכולות להוביל הורים במורד הנתיב המוליך לחיפוש אחר אבחנה רפואית מסוג זה או אחר, ואפילו למתן תרופות לילד.
בכל אחד ממקרים אלה, אנו מתמקדים בעיקר בהתנהגותו של הילד או בביצועיו. אנו קובעים סטנדרט להתנהגות רצויה ואז מתחילים לנסות לעצב את ההתנהגות הזו או מגיעים למסקנה שזה טבוע בילד ואין כל תקווה לשינוי.

זה מזכיר לי את עצי הפרי החדשים שנטענו לא מכבר. כולם בני אותו גיל, אבל כל אחד מהם מניב פירות בקצב שונה.

עץ האבוקדו נושא פירות קטנים על כמה מענפיו, בעוד שעץ האגס עדיין אינו מניב פירות כלל. פרי מנגו אחד הופיע בעץ המנגו, בעוד שבעץ הקלמנטינה יש רמזים לפירות קטנים הפזורים על פני כל הענפים. לא משנה כמה אני משווה ביניהם, הם ממשיכים לצמוח בקצב שלהם.

כשאנו מנסים להתאים ילדים לסטנדרט מסוים ולהשוות ביניהם, אנו לא מצליחים לראות מי הם באמת ולְמה הם זקוקים על מנת לצמוח.

אחד הדברים שילדים זקוקים לו ביותר לשם צמיחה הוא מנוחה, מאחר שכל צמיחה מתרחשת בעת מנוחה.

פירושה של מנוחה אינו שינה או ישיבה בשקט, אלא דווקא מתן מנוחה לילד מההכרח למצוא את המקום הבטוח שלו, מנוחה ממרדף אחר השתייכות, מנוחה ממאמץ להיות מקובל, מנוחה מניסיון להשתוות לסטנדרט של מישהו, מנוחה מלנסות להיות מיוחד בעיני מישהו.

בתרבות או במערכת שבה השוואת ילדים משמשת כמכשיר לדרבן, לדרג או לתייג אותם, לא קיים מצב של מנוחה וילדים אינם יכולים להיות יצירתיים, לגלות את העצמיות שלהם ולממש את מלוא הפוטנציאל האנושי שלהם. 

שושנה הימן היא מנכ"ל לייף סנטר

פורסם לראשונה במגזין 'פנימה'
לרכישת מנוי לחצי כאן