סדרת חינוך
סדרת חינוךצביקה מור

רק לפני עשור, אם היית מזכיר בפרהסיה את הביטוי ADHD, היו חושבים שאתה מנבל את הפה. כיום, הביטוי נפוץ ומוכר כמו מחלת השפעת בחורף. ובכל זאת, רובם מכירים את ההפרעה בשמה ולא בתוכנה. רובם לא יודעים באמת את המשמעויות של ההפרעה וצורות הביטוי השונות שלה. אך כשיש לך ילד כזה בבית או חמישה בכיתה, ואינך מבין עם מה הם מתמודדים, החיים שלך ושלהם יכולים להיות גיהנום של ממש.

במה שנוגע לעולם המחקר, השדה של הפרעת הקשב רווי במחקרים קליניים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים, אך נראה שבעולם הדתי של אנשי הADHD ובמיוחד בקרב המתבגרים הדתיים טרם נאמרה המילה האחרונה.

בשביל ליישר קו בין הקוראים וכדי שההמשך יהיה רלוונטי, נוכל לומר באופן פשוט שהפרעת הקשב היא ההפרעה הנוירולוגית השכיחה ביותר בקרב ילדים (ד"ר בועז רפפורט, מנהל מרפאת "קשר") ואחד מכל 20 ילדים בעולם המערבי סובל ממנה (ד"ר איריס מנור, מנהלת מרפאת קשב בביה"ח גהה). ההפרעה מורכבת מבעיות בתחום השליטה העצמית: בטווח הקשב, בשליטה בדחפים וברמת הפעילות (ד"ר ראסל בארקלי, מחבר רב המכר "לשלוט בADHD"). בעברית פשוטה, אדם עם הפרעת קשב, ובמיוחד ילדים ומתבגרים, מתקשים להתרכז בדבר החשוב כשמשהו מגרה יותר נמצא ברקע, ומתקשים לחשוב לפני תגובה מילולית או גופנית. ילדים שנמצאים אצלי בתהליך אימון מכירים היטב את המשל של ד"ר האלוול ("הורות יוצאת מן הכלל לADHD") האומר שהמוח של ADHD הוא כמו מכונית מרוץ עם מנוע טורבו אך עם בלמים של אופניים.

בשורות הבאות ננסה להציג את הקשיים וההתמודדויות היומיומיות של האדם הדתי עם ADHD. זה ודאי נכון שכל אדם באשר הוא מתמודד ומתנסה בניסיונות הללו, אך הכל עניין של מינון ועוצמה. אין ספק שבקרב אנשי הADHD המינונים והעוצמות גבוהים הרבה יותר. אין בדברים הללו כדי לפטור מישהו מקיום מצוות ומדקדוק בהן. אדרבה, דווקא המודעות והצפת הקושי יאפשרו התמודדות והעלאת חלופות לפתרונות אפשריים בדרך העולה בית אל.

כשאנו בוחנים את עולם התורה והמצוות שלנו, הרי שככל מערכת חוקים (ולהבדיל בין הקודש ובין החול), הוא בנוי על דחיית סיפוקים שהיא הדבר הקשה ביותר עבור אדם עם הפרעת קשב ובמיוחד עבור המתבגר שנמצא בשיא תסיסת החיים. בעודנו ילדים למדנו על נטילת ידיים של שחרית לפני שניגשים לארון הצעצועים, לעצור לפני הנגיסה בתפוח או הבמבה ולברך, לדחות את השינה ב3 דקות ולקרוא קריאת שמע על המיטה, לחכות עם הסוכרייה שקיבלנו בליל שבת בבית הכנסת עד אחרי הקידוש, נטילת ידיים לפני הסעודה, לא לקום לפני ברכת המזון ודוגמאות רבות.

כללו של דבר, ברמת קיום המצוות, היהדות דורשת מאתנו לעצור, לחשוב ורק אז לעשות או להימנע מעשייה. גם בעניין כוונת המצוות נפסק ש"מצוות צריכות כוונה", ולמרות שכוונת טעמי המצוות אינה מעכבת, הרי שהכוונה הפשוטה של קיום מצות ה' היא ודאי חובה לכתחילה. אדם שאצלו קיים המודל של "למקומות, רוץ היכון" יתקשה ביותר לקיים זאת.

התבנית הזו קיימת לא רק ברמת הפרקטיקה של המצוות, אלא גם ברמת התודעה והרגש של שומר המצוות. לזכור בכל מצב את "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" ; "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ; "בכל דרכיך דעהו" – כמעט בלתי אפשרי כשאתה מוסח וחסר יכולת להפעיל עכבות.

אם נצעד לרגע במסילתו של הרמח"ל הרי שבתחילת פרק ב' כתב:

"הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא...".

המידה הראשונה בספר המוסר הפופולארי ביותר בעולם הישיבות היא מידת הזהירות. היכולת הזו כל כך בסיסית באדם עד שהרמח"ל רואה בחוסר שימוש בה מטמורפוזה ממדרגת אדם לפחות מבהמה – "והעושה כן (= שאינו נזהר) הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם...". עניינה של המידה הזו הוא לעצור, לחשוב, להתבונן, להיזהר ולתכנן – בדיוק אותם הדברים שהפרעת הקשב מפריעה להם מלקרות בחיים.

ומה עם עולם התשובה? גם אם נוותר על לו על ה"אור החדש של התשובה העליונה שמתנוצץ בכל רגע" (אורות התשובה פרק ד, יא), הרי שהתשובה דורשת יכולת גבוהה של משוב עצמי (רפלקציה) וכשהאונה המצחית האחראית על התפקודים הניהוליים מתפקדת בצורה לקויה, כיצד יתרחש תהליך של תשובה?

ומה עם עולמה של התפילה? גם אם נוותר לו על "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א), עדיין יש לו כמה שעות לשהות בבית הכנסת במשך השבוע, ולעשות בו את אותם הדברים שללא עבודה רוחנית גדולה הם משעממים ביותר, וכשמשעמם זה ממש כואב לו להישאר באותו המקום. ואם מכריחים אותו בישיבה התיכונית, ללא כל הבנה והדרכה, לעשות דבר כל כך מתסכל מידי יום שלוש פעמים ביום, לא פלא שהאנטגוניזם לתפילה ולמצוות בכלל הולך ומתעצם.

"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" – הפרעת הקשב מתעצמת בגיל ההתבגרות ביחד עם תסיסת החיים הטבעית והבריאה. אדם עם הפרעת קשב מצוי כמעט כל הזמן בהקשבה לעצמו, ואינו פתוח וערני לצרכים השונים של הסובבים אותו. הדיבור הפנימי המינימאלי שלו הוא "נעים לי עכשיו או לא?" גם אם אינו סובל מאימפולסיביות והתפרצויות אלימות, פיזיות ומילוליות, הרי שיקשה עליו מאד לאהוב את רעו כשמטבע הדברים ההקשבה שכל כך נצרכת ביחסים בין אישיים סובלת מקצרים רבים ודחופים.

כאמור, יש כאן "הרמה להנחתה". הנקודות הללו מציפות את הקושי וההתמודדות ומאפשרות לנו להבין טוב יותר את ההתנהגות של המתבגר החי במחיצתנו. במאמרים הבאים נציע עקרונות מנחים וטיפים מעשיים להורים ומחנכים של מתבגרים עם ADHD.