מאז שחרב בית המקדש, התפילה עומדת במקום העבודה – עבודת הקורבנות. חז"ל החשיבו מאוד את התפילה, ולמרות שהיו עסוקים בלימוד התורה רוב היום, בכל זאת קבעו שצריך להתפלל שלוש פעמים ביום.
התשובה היא כי לעם ישראל יש מלך מיוחד, שהוא גם אבא. כאשר אנחנו ניגשים להתפלל לפני ד', אנו עומדים לפני המלך אבל מדברים אליו כמו שאנחנו מדברים עם אבא.
מצד שני, אנחנו צריכים להרגיש כמו בן המבקש מאבא שלו כל מה שהוא צריך, גם אם אנחנו חושבים, ובצדק, שאנחנו לא כל כך ראויים לקבל הכול.
מאיפה הכוח לבקש מד' כל יום מחדש לספק לנו כל צרכינו? משום שאנו יודעים שד' הוא אבא, ואבא מעניק לבנו את כל מחסורו באהבה. אבותינו לא התפללו מתוך מחויבות אלא מתוך אמונה שהקב"ה ישמע לקול תפילותיהם, כי הוא מלכנו והוא אבינו והוא מושיענו.
כדי להבין את תפקיד האדם בעולם, נעיין בפסוקים העוסקים ביצירת האדם: "ויאמר א-לֹהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרֹמש על הארץ: ויברא א-לֹהים את האדם בצלמו בצלם א-לֹהים ברא אֹתו זכר ונקבה ברא אֹתם: ויברך אֹתם א-לֹהים ויאמר להם א-לֹהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻהָ ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמשת על הארץ" (בראשית א, כו-כח).
חז"ל הלכו בדרכו של משה רבנו שביקש מאלוקים: "הודיעני נא את דרכיך" – כדי שאוכל ללכת בדרכך ולא אוליך את ישראל בדרך מוטעית! "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", כך התורה מעידה עליו.
מי שרוצה להיות מתלמידיו של משה רבנו עליו לסגל לעצמו את מידת הענווה. לומר לעצמנו: למרות שאנו שותפים לקב"ה במעשה בראשית, איננו יכולים לומר כדברי הנחש "והייתם כא-לֹהים", ולעשות מה שרוצים חס וחלילה. האדם צריך לזכור כי הוא באמת כל כך קצר ימים מול האין-סוף האלוקי, והוא כל כך מוגבל בהבנתו ובכוחו מול החוכמה האלוקית ומול עוצמתה. אם הוא זוכר כל זאת, הוא יכול למלא את תפקידו.
בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.
פורסם לראשונה במגזין 'פנימה' לרכישת מנוי לחצי כאן