תפילה
תפילהפנימה
התפילה היא אחד משלושת הדברים שעליהם העולם עומד, כמו שאמרו חז"ל: "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".

מאז שחרב בית המקדש, התפילה עומדת במקום העבודה – עבודת הקורבנות. חז"ל החשיבו מאוד את התפילה, ולמרות שהיו עסוקים בלימוד התורה רוב היום, בכל זאת קבעו שצריך להתפלל שלוש פעמים ביום.

הוא מלכנו, הוא אבינו, הוא מושיענו. מדוע צריכים הרבה תפילות ביום? ובפרט שעיקר התפילה היא העמידה, והיא חוזרת על עצמה מילה במילה בכל פעם? 

התשובה היא כי לעם ישראל יש מלך מיוחד, שהוא גם אבא. כאשר אנחנו ניגשים להתפלל לפני ד', אנו עומדים לפני המלך אבל מדברים אליו כמו שאנחנו מדברים עם אבא. 

כשאנחנו ניגשים לתפילה אנחנו צריכים לעמוד כמו חיילים נאמנים. להגיע בזמן לבית הכנסת, להקפיד על הופעה מסודרת, להיזהר שלא לדבר בשעת התפילה ובמקום התפילה - כי בית הכנסת הוא מקדש מעט.

מצד שני, אנחנו צריכים להרגיש כמו בן המבקש מאבא שלו כל מה שהוא צריך, גם אם אנחנו חושבים, ובצדק, שאנחנו לא כל כך ראויים לקבל הכול. 

בתפילת העמידה אנחנו פותחים בבקשות פרטיות, כמו רפואה ופרנסה, ומבקשים אותן אפילו לפני דברים גדולים וחשובים כמו בית המקדש ומשיח.

מאיפה הכוח לבקש מד' כל יום מחדש לספק לנו כל צרכינו? משום שאנו יודעים שד' הוא אבא, ואבא מעניק לבנו את כל מחסורו באהבה. אבותינו לא התפללו מתוך מחויבות אלא מתוך אמונה שהקב"ה ישמע לקול תפילותיהם, כי הוא מלכנו והוא אבינו והוא מושיענו. 

כיצד משפיעה התפילה?

כדי להבין את תפקיד האדם בעולם, נעיין בפסוקים העוסקים ביצירת האדם: "ויאמר א-לֹהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרֹמש על הארץ: ויברא א-לֹהים את האדם בצלמו בצלם א-לֹהים ברא אֹתו זכר ונקבה ברא אֹתם: ויברך אֹתם א-לֹהים ויאמר להם א-לֹהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻהָ ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמשת על הארץ" (בראשית א, כו-כח). 

האדם צריך לרדות בעולם ובכל יצוריו, לא במובן של ניצול אלא במובן של ניהול והובלה למטרה. "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" (קהלת רבה). זו הייתה המטרה של אלוקים בבריאת האדם – שיהיה שותף לבריאה. וזו משמעותו הפשוטה והראשונה של המושג "בצלם אלוקים". כדי למלא את התפקיד החשוב הזה, צריך האדם לדעת לשם מה ברא אלוקים את העולם, ובאיזו דרך מגיע העולם ליעדו. זוהי הסיבה שבגללה אנו לומדים את דברי ד' כפי שהם מופיעים בתורה, בנביאים ובכתובים. לדעת את דרכי ד'. 

חז"ל הלכו בדרכו של משה רבנו שביקש מאלוקים: "הודיעני נא את דרכיך" – כדי שאוכל ללכת בדרכך ולא אוליך את ישראל בדרך מוטעית! "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", כך התורה מעידה עליו. 

מי שרוצה להיות מתלמידיו של משה רבנו עליו לסגל לעצמו את מידת הענווה. לומר לעצמנו: למרות שאנו שותפים לקב"ה במעשה בראשית, איננו יכולים לומר כדברי הנחש "והייתם כא-לֹהים", ולעשות מה שרוצים חס וחלילה. האדם צריך לזכור כי הוא באמת כל כך קצר ימים מול האין-סוף האלוקי, והוא כל כך מוגבל בהבנתו ובכוחו מול החוכמה האלוקית ומול עוצמתה. אם הוא זוכר כל זאת, הוא יכול למלא את תפקידו. 

עיקר תכליתה של התפילה הוא לעורר את הרצון שלנו לרצון הקב"ה - להודות לד' ולהיות קשורים אליו. כשהרצון שלנו מתחבר לרצון של ד' – נוצרת פעולה. רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, אומר: "עשה רצונו כרצונך (כאילו היה רצונך) כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". ואז יתקיים בנו הפסוק: "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע"!

בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן. 

פורסם לראשונה במגזין 'פנימה' לרכישת מנוי לחצי כאן