שטף המנחמים שהגיעו במהלך ימי השבעה לבית משפחת דדון בעפולה כבר עזבו, ובתום ימי האבל נותרו ההורים יעקב ואילנה לבדם, מנסים לאזור כוחות ולהתאושש מהשבר.
בחצר הבית הם יושבים מוקפים בכמה בני משפחה וחברים קרובים ומשוחחים בשקט, מנסים לחזק זה את זה. לעבודה בבית חולים העמק בעפולה הם עדיין לא מסוגלים לחזור.
לפתע פורצת האם אילנה בבכי קורע לב ובנה עומרי (23) קם לעברה, מחבק אותה בחום, מנסה לעודד. "אמא, את זוכרת מה הרב אמר לנו?", הוא פונה לאמו בלחש, "שלי נרצחה על קידוש השם. היא נמצאת עכשיו במקום טוב למעלה". האם מהנהנת בראשה ומשתתקת. מדי פעם היא נכנסת הביתה כדי להירגע ולאחר כמה רגעים מצטרפת שוב ליושבים סביב השולחן.
חלומות שלא התגשמו
"הנסיכה של הבית", כך כינו אותה הוריה עוד בחייה. בת הזקונים לאחר שלושה בנים. "היא הייתה הנשמה של הבית. תמיד מחייכת לכולם, שמחה. בזכותה הבית הזה היה בית שמח", נאנח האב. "שלי האירה לנו את הבית. יש לנו זיכרונות מדהימים ממנה. היה לה לב ענקי. תמיד היא דאגה שלכולם יהיה טוב. יש לנו בן עם פיגור שכלי ושלי דאגה לו. היא טיפלה בו, הכינה לו אוכל, סידרה אותו, הייתה ממש אמא קטנה. עכשיו הוא מסכן, מחפש אותה, לא מבין לאן היא נעלמה".
כשמלאו לשלי ארבע שנים, מספרת האם, היא עברה ניתוח לב פתוח. "שלי נולדה עם מום בלב ואחרי הניתוח היא התנהגה כמו ילדה בריאה. לא רצתה שירחמו עליה". בעקבות הניתוח בלִבה היה באפשרותה להשתחרר מהשירות הצבאי, אך שלי התעקשה למרות זאת להתגייס כשאר חברותיה. "זה היה חשוב לה. היא רצה ממומחה למומחה, התעקשה עם הצבא שהיא מסוגלת ובסוף קיבלה פרופיל 97. היו לה המון חלומות שלא הספיקה להגשים".
בעיניים אדומות מחוסר שינה מספר האב יעקב על שיחות שקיבל מאז הרצח מאימהות בעפולה, שילדותיהן מפחדות לצאת מהבית. "לאנשים כאן אין ביטחון. ילדות מפחדות לצאת לחוגים, לגינות. זה קרה באור יום, בבוקר, במקום מרכזי שעוברים בו אנשים, אז זה ערער את הכול. אי אפשר להשלים עם זה. רצח כזה חייב לזעזע את כולם. הממשלה חייבת לתת ביטחון לעם".
תוך כדי שיחה נכנסת קרובת משפחה ומעדכנת את הנוכחים כי במהדורת החדשות האחרונה צוין כי במשטרה ובשב"כ מבהירים שעדיין נבדקים שני כיווני חקירה: הלאומני והפלילי. בשלב זה, נאמר ברדיו, אין סימנים חד משמעיים לכך שהרצח בוצע דווקא על רקע לאומני. האם אילנה דוחה את האפשרות לרצח בתה על רקע פלילי. "אין שום סיבה שזה יהיה פלילי. הם סתם מנסים לבלבל ולהרגיע את השטח". היא משוכנעת כי הרצח בוצע על רקע לאומני וקוראת למצות את הדין עם הרוצחים. "שחטו את הבת שלי כי היא יהודייה. איך בני אדם יכולים לעשות דבר כזה? אלו חלאות אדם. לרצוח ילדה בדרכה לריאיון עבודה זו אכזריות והרוצחים חייבים להיענש בחומרה".
על גג ביתם של השכנים ממול עמלים פועלים ערבים בבנייה ושיפוצים. קול הלמות הפטישים והקידוח מתערבב בדברי האם, שמצביעה לעבר הפועלים ומגיבה בסערת רגשות: "הם עובדים פה בלי בעיה, חופשי חופשי, מרגישים בבית. הם לא פוחדים מאיתנו. אבל תראי לי יהודי אחד שייכנס לכפר שלהם וייצא שלם. הם יודעים טוב מאוד שאפילו אנחנו, משפחה שכולה מלאה זעם על הרצח, לא ניגע בהם. אנחנו לא מסוגלים לזה".
לאורך ימי השבעה הגיעו פוליטיקאים רבים לנחם את בני המשפחה, ביניהם השרים יצחק אהרונוביץ', נפתלי בנט, גדעון סער, הח"כים אלי ישי, מירי רגב ועוד. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יאיר לפיד התקשרו לנחם. "רק הנשיא פרס לא הגיע", מציינת הדודה בביקורתיות, "אפילו טלפון הוא לא הרים".
"הילדים של ביבי מוגנים, ושלנו?"
על פרטי החקירה הוטל צו איסור פרסום עד לסוף החודש. הפרטים שכבר ידועים מלמדים שדדון, בת ה‑20, נרצחה ביום חמישי לפני שבועיים. גופתה אותרה בצהריים בשולי אזור התעשייה במגדל העמק, כשעליה סימני דקירות. במקביל לגילוי גופתה, הגיעו בני משפחת דדון מודאגים לתחנת המשטרה בעפולה, שם דיווחו כי בתם יצאה בשעות הבוקר לריאיון עבודה באזור התעשייה במגדל העמק, אך לא הגיעה אליו. השוטרים ביקשו מהאב יעקב להתלוות לזירת האירוע, שם זיהה את בתו. את השתלשלות האירועים באותו היום מתאר דדון בכאב: "בשבע בבוקר הורדתי את שלי בתחנת האוטובוס. היא קנתה כרטיס רב-קו. חינכנו אותה לא לנסוע בטרמפים, רק באוטובוסים. אנחנו יודעים שהיא הגיעה למגדל העמק ומשם זו תעלומה. אחרי כמה שעות ניסינו ליצור איתה קשר והיא לא ענתה, ובגלל שזה לא אופייני לה התחלנו לדאוג".
מחברת הוט, לשם הייתה אמורה לנסוע, נאמר לאב שבתו לא הגיעה לריאיון. למשפחה היה ברור שמשהו נורא קרה. "התקשרתי למשטרה כדי להודיע שהיא נעדרת והם מיד אמרו לי לבוא לתחנה". דדון נלקח לשטח. "הם שחטו את הבת שלי. כזה דבר אין מצב שיעשה יהודי. החוקרים אמרו לי שהיא נאבקה, היא נלחמה בהם. תמיד היה לה גז מדמיע בתיק, אבל כנראה הפתיעו אותה והיא לא הספיקה להוציא אותו. ראיתי חצי חיוך על הפנים שלה. מאז אני כמעט לא ישן בלילה. אני על כדורי שינה", הוא משתתק לרגע.
דדון קורא להטיל עונש מוות על רוצחי בתו. "לאן הגענו? לא ייתכן שיחטפו ילדה וירצחו אותה בכזו אכזריות. היום זו הבת שלי, מחר זו הבת של כל אחד אחר במדינה הזו. אני מאמין שמי שלוקח חיים של בן אדם צריך לשלם בחיים שלו. רק ענישה כזו יכולה באמת להרתיע רוצחים. אם עונש מוות לא הולך במדינה שלנו, אז לפחות נדאג לא לשחרר רוצחים עם דם על הידיים. השתגענו לגמרי", הוא אומר בכעס. "אני מתפלל ששלי תהיה הקורבן האחרון, אבל בשביל זה צריכה להיות הרתעה, חשוב שימצו את הדין עם הרוצחים השפלים האלה. צריך למצוא אותם ולא לתת להם להסתובב בינינו בחופשיות, שלא יראו יותר אור יום".
הבן עומרי, המאזין לדברי אביו, מספר לנוכחים כי במסגרת עבודתו בשב"ס נחשף לתנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים: "ראיתי את התנאים שלהם בכלא. זה לוקסוס שם. הם מקבלים שלוש ארוחות ביום. בשלוש בלילה הייתי רואה אותם בתאים, יושבים ולומדים במרץ למבחנים. הם לומדים באוניברסיטה הפתוחה, בוחנים באים במיוחד אליהם לכלא והם גומרים תואר ראשון ותואר שני בלי בעיה. ברגע שמאפשרים להם תנאים כאלה, מה ימנע מהם לרצוח?" הוא תמה.
"לילדים של ביבי יש אבטחה אישית, הם מוגנים", משיב דדון. "אבל לנערים ולנערות בעפולה, בצפון ובכל הארץ - אין ביטחון. זו מציאות לא נורמלית ואסור להשלים איתה. אנחנו לא צריכים לחשב לפני כל צעד מה העולם יגיד ואיך זה ייראה בחו"ל. אנחנו חייבים להרוס בתים לרוצחים, לשלול אזרחות, ובשום אופן לא לשחרר אותם. חייבים יד קשה, חייבים, למען הילדים שלנו".
חיבוק מעם ישראל
בני המשפחה מתפעלים מעוצמת החיבוק שקיבלו מעם ישראל. "יש לנו עם מיוחד", אומר יעקב בהתרגשות. "מאיפה לא באו לנחם? מקריית שמונה, מבאר שבע, מחיפה, מערד, אנשים שאנחנו לא מכירים עמדו ובכו איתנו. בשבעה התקשרו אלינו קהילות יהודיות מארצות הברית שבכלל לא מכירות אותנו, והציעו לעזור לנו במה שרק אפשר. חבר'ה דתיים עם כיפה סרוגה הגיעו אלינו ביום העצמאות, ובמקום לעשות על האש ישבו כאן בחצר ולמדו בשביל הבת. כולם שותפים לכאב הנורא הזה וכולם מקווים שזה יהיה הרצח האחרון".
ניכר כי ההזדהות עם בני משפחת דדון חוצה מגזרים. כחלק מהתמיכה הציבורית, יצאו במוצאי השבת האחרונה אלפי אנשים בתהלוכת מחאה מבית משפחת דדון אל מרכז העיר. המפגינים הניפו דגלי ישראל ושלטי מחאה שעליהם נכתב "הדם של שלי - הוא הדם שלי", וקראו להשבת הביטחון האישי לאזרחי ישראל. התושבים קראו לממשלה להחמיר את המאבק בטרור ולהפסיק את מדיניות שחרור האסירים הרוצחים במסגרת המשא ומתן עם הפלשתינים. בני משפחת דדון אמנם לא נכחו בעצרת בגלל אבלם, אך האב יעקב מדגיש כי הוא דורש בנחרצות שרוצחי בתו לאחר שייתפסו לא ישוחררו, זאת בניגוד לרוצחים רבים אחרים ששוחררו בשנה האחרונה בשלוש הפעימות.
בעוד כמה ימים מתכננים בני הזוג דדון לשוב לעבודתם ולשגרת חיים נורמלית עד כמה שניתן. "בהתחלה נצא לעבוד לכמה שעות ולאט לאט, אני מקווה, נחזור לחיים. זה לא יהיה אותו דבר בלעדיה". דדון האם מתארת קשר אמיץ עם בתה הקטנה. "היינו מחוברות זו לזו. זאת אהבה שאי אפשר לתאר, קשה לי לקלוט שאני לא אראה יותר את החיוך המקסים שלה", קולה נשנק. "כרגע אני שבורה, אבל אני עוד אקום. זה לא יעזור להם, אני אלחם בשביל הבית שלי. הם לא ינצחו אותנו".