אהבה מקודשת

"את מכתבך היקר קיבלתי רק היום, ומובן ששמחתי בו. כשהביא אותו נושא המכתבים - מסרתיו ישר לאמא מבלי להביט אפילו, כי הייתי בטוחה שאיננו מכוון אליי. אך אינני יודעת מדוע - לבי פעם בי בחוזקה, ופתאום אמא אמרה שהמכתב שלי הוא..."

יבוא הדוור היום? או אחד החברים שעלה לירושלים יביא איתו גלויה קטנה ויקרה? רחל גיטלסון, צעירה בת 19, מתכתבת עם ארוסה משה צבי נריה, בחור שלימים הפך להיות רב, מנהיג דור הכיפות הסרוגות ומשורר. אסופת המכתבים שהחליפו ביניהם עד יום חופתם יצאה בימים אלה לאור בספר שאוגד את סיפורי לבו ולבה – 'מסתר המגירה', אותו ערכה צִלה בר-אלי, בתם.

מפגש מרתק עם אמא

צרור המכתבים הישנים פתחו לצִלה אשנב חתום לעולמם של הוריה. "ערכתי בעבר חומרים על אבא", משתפת בר-אלי, "אך הפעם זה היה שונה. הגילוי היה יותר על אמא. זה היה מפגש מרתק עם האישיות שלה - עם תובנות החיים שלה, היחס לסובבים אותה וכמובן עם חלקה ביצירת הקשר הזוגי".

בר-אלי לא חלמה לחשוף את התכתובת לאור העולם. בפתיחת הספר היא מציינת ומדגישה כי "הוצאת המכתבים היא פרי יוזמה של אמא", ובמימוש רצונה זה ראתה הבת שליחות. "לא היה לי שום מנדט מוסרי להוציא חומר כל כך אישי ואינטימי אלמלא זה היה רצונה שלה". הרעיון להוציא את המכתבים כספר נבט אצל הרבנית רחל נריה לפני למעלה מעשרים שנה. מדי פעם הוא צף ועלה, אך לא הגיע לפסים מעשיים. "כשאמא שלי הייתה בין החיים, נוכחותה מילאה אותי. רק אחרי פטירתה, לפני כשנה וחצי, החלל הריק דחק בי לגשת אל המכתבים".

צלה מתארת את שנת העבודה על הספר כמסע אישי מרתק, שעובר דרך צרור דפי משי כתובים בכתב זעיר פנים ואחור. לא פעם היא נזקקה לעזרת זכוכית מגדלת בפענוח האותיות. "דרך המכתבים זכיתי בהרבה זמן איכות עם אמא. ביליתי איתה שעות ארוכות. כמובן שהיה מפגש מרגש גם עם אבא, אבל עיקר ההפתעות היו מכיוונה. הייתה חוויה משמעותית להתוודע לעולם שלה, שנפרש בין המילים".

הרבנית רחל נריה ייחדה פרק ניכר בחייה לחיזוק ערכי הבית היהודי וטהרת המשפחה. באותה תקופה הנושא היה פחות פופולרי ומדובר, והעיסוק בו דרש לא מעט אומץ ותחושת שליחות עמוקה. כוונת הרבנית בהוצאת המכתבים הייתה לחזק את הדור הצעיר בנושאים האלה מתוך הסיפור האישי שלהם כזוג - בדגש על בניין בית המיוסד על אדני תום וטוהר. הפנייה לדור הצעיר נראתה לה טבעית ומתבקשת, כי דווקא להם אין שום הסתייגות ממסמך כה אישי.

בדור שבו הכול מתועד וגלוי, וכל רגע פרטי זוכה לשיתוף ציבורי ברשת - היא סברה שספר כזה יכול להתקבל בפתיחות ובקשב. "ייתכן שיהיו מבני הדור המבוגר שירימו גבה או יתפלאו על החשיפה העצמית הזאת", אומרת בר-אלי בגילוי לב, ושבה ומדגישה כי רצונה של אמה היה לשתף את הציבור במכתבים. "חשבתי בהתחלה שהיא רוצה להוציא את הספר אך בעילום שם, בלי פרסום שמות הכותבים, אך היא תיקנה אותי שאין צורך להעלים את זהותם".

הרבנית רחל אף החלה להקליד בעצמה מכתבים אחדים. את המלאכה היא לא סיימה, והפקידה את הצרור החום והחתום בידי בתה צלה להמשך המשימה. "אמא אף פעם לא הצהירה הצהרות כמו 'הוצאת המכתבים תהיה מגדלור לדור הצעיר', אבל לשם היא כיוונה אותי. נראה שהיא ראתה בחומר הזה מצפן לבנייה נכונה של זוגיות. במסמך האנושי הזה ניתן למצוא מעגלי משמעות נוספים ורבים חוץ מנושא בניית הקשר הזוגי.

יש כאן ראי לתקופה ההיסטורית של מלחמת העולם השנייה, מבט על החברה הציונית-דתית באותם ימים – ראשית תנועת בני עקיבא וייסוד הישיבה הראשונה של הארגון בכפר הרא"ה, וכן תיאור של מערכות יחסים בתוך המשפחה - קשרי הורים ובנים, התבוננות מעניינת על תופעות יומיומיות ותובנות מהחיים. כל אלה בנוסף ליצירת הקשר הזוגי בינו לבינה".

איך הייתה ההרגשה לקרוא את המכתבים?

"הייתה בי התרגשות גדולה, ויחד איתה מבוכה מהכניסה לטריטוריה האישית-אינטימית של הוריי. בבית הם היו אבא ואמא, וכך גם פנו זה לזה. ידעתי את הערכתם ההדדית הרבה כל כך, אולם הם היו מאוד צנועים בגילויי החיבה. מעבר לכל התחושות והחוויות, היה גם די מייגע לפענח ולתארך את המכתבים לפי הסדר הכרונולוגי".

לאחר ההתעסקות הפרטנית בפענוח מילים, כשנוצר הרצף בין המכתבים ונצטיירה התמונה השלמה – מעידה בר-אלי שאז הייתה יכולה להתחיל להתעמק. זה היה הזמן לתת לרגשות העמוקים לצוף, לחוש את השמחה וגם את הדמעות בעיניים. אך סמלי היה בעיניה שהספר יצא לאור ביום ירושלים.

"מה יחסך כלפיי?"

הקשר בין הרב והרבנית החל בצורה מאוד עניינית דרך הפעילות בתנועת בני עקיבא. הרב נריה, המתואר במכתבים כ"נריה", או "משה צבי", ובדרך כלל כ"בחור יקר" - היה אז בן 27, פעיל מרכזי בתנועה ובעיקר מנהיג רוחני, ובמקביל נושא על כתפיו את עולה של ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה, שייסד באותה שנה. רחל גיטלסון, אז צעירה ירושלמית כבת 19, הייתה סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, ופרט ללימודיה האקדמיים הייתה מגוייסת בהתלהבות לפעילות התנועתית.

"הכרנו אחד את השני כבר מזמן. הוא אח של חברה שלי. ביקרתי אפילו כמה פעמים אצלם בבית (בפתח תקווה) מתוך ידידות בלבד. הכרנו רק מתוך שיחות שטחיות, ובעיקר מתוך מעלות ששמענו אחד על השני מפי אחרים. כשהיינו נפגשים, במקרה, היינו משוחחים קצת על הא ועל דא, ותו לא. אחרים בהנהלה הארצית של בני עקיבא התחילו לדבר על יחסי ידידות בינינו, אולם בעצם לא היה כלום. בגלל סיבות ארגוניות היה בא ירושלימה, ולפעמים היינו נפגשים בסניף, משוחחים על בעיות כלליות העומדות על הפרק, והיחסים בינינו נהיו ידידותיים יותר. בייחוד התקרבנו בימי הוועידה הראשונה של בני עקיבא, שהתקיימה בירושלים בפסח... מתוך הרגשה שהיחסים בינינו 'בסדר' דיברנו בפעם הראשונה גלויות על מה שבינינו, וקבענו שאנו צריכים להכיר יותר אחד את השני כדי לראות עד כמה דרכנו יכולה להביא לתוצאות רציניות. אצל אף אחד מאיתנו לא היה מקום לסתם 'חיזור'. מאז אנו מכירים אחד את השני יותר ויותר, למדנו להעריך אחד את השני ולאהוב אחד את השני אהבה אמיתית ועמוקה".

(מתוך מכתב של רחל לבן דודה)

במהלך אותה ועידה שמוזכרת במכתב הלכו החברים לתפילת חג בכותל. בדרך הצטרף משה צבי לרחל, והיא שאלה אותו גלויות מה יחסו אליה. כשתשובתו הבהירה לה את כוונותיו הרציניות, הם החליטו להעמיק את ההיכרות ביניהם. המפגשים, שבמציאות חייהם היו מורכבים מכדי להיות תכופים, הומרו במכתבים שנשאו הדוורים, ועדיף מכך - במשלוח ישיר על ידי חברים ומכרים שנסעו בין ירושלים וכפר הרא"ה. רובם היו מכתבים מקופלים צפופי אותיות על דפי משי, ופעמים בודדות - בעיקר מכתבים שהגיעו מכפר הרא"ה - נכתבו על גלויות קצרות וממוקדות.

הפער בין רחל ונריה היה ברור למדי: הוא בעל נפש של משורר, רגיש ופיוטי, והיא בעלת נטייה יותר רציונלית ושכלתנית, המבררת את הלכי נפשה עד גבול ההתפלספות. המילים שלו הן מילים של שבת, כמעט מילות שירה הזקוקות לפירוש, והיא כותבת במילים של יומיום (יומיום של אז, נקי לחלוטין מסלנגים, עברית תקינה ומצוחצחת), "פרוזאיות", כמו שהיא מגדירה. הפער הזה מוביל אותם לעמדות שונות בתהליך יצירת הקשר: נריה כבר מגובש בגישתו החיובית מתחילה, מקדים אותה בהרבה, רואה בה כבר בחירה חתומה, והיא מאחוריו, זקוקה לזמן לעיכול ולבירור הקשר.

במכתביה הראשונים רחל מבהירה לבחור שלה שהוא כותב לה קצת יותר מדי, לא בכמות המילים כי אם בעומק הרגש שהן מביעות כלפיה, והיא מבקשת שיאט את הקצב.

זה המכתב הראשון שהיא מקבלת, אשר מרתיע אותה בכנותו הרגשית:

רחלה חביבה!

אמרנו לא נכתוב ולא נתפלסף, אבל כשיש רצון לכתוב אין לכלוא את הרצון. הרי כך לימדתיני: אין להתנגד לאמת הפנימית...

אני כותב מפני שיש בי רצון שתדעי כי אני חושב עלייך הרבה, ועוד: כדי שתקבלי ממני מכתב, מה שוודאי נחוץ לך מבחינה נפשית. ראויה את לזה, ולהרבה יותר מזה.

יצאתי אפוא ידי חובתי, ידי חובת האמת הפנימית, אם כי לא יצאתי ידי רצוני, זה הרצון הממריץ, שאין אנו משגיחין בו...

ועכשיו - אתנחתא. אתנחתא בתחילת פסוק, בתחילת הרבה פסוקים שאני רוצה לפסוק לרחלה.

ד' עמך

שלום רב לך,

שלך

משה צבי

"בתחילת ההתכתבות אמא לא הכירה את סגנון הכתיבה של אבא", מעידה בר-אלי. "הייתה לה הרגשה שהוא כותב מליצי מדי לכבודה. לקח להם זמן להכיר את סגנון הכתיבה השונה, המעיד גם על האופי השונה שלהם. אבא היה איש הרגש. דמעות עלו בעיניו יותר מאשר אצל אמא. גם כשאחד הילדים היה חולה הוא דאג יותר ממנה. במבט לאחור נראה שהרציונליות שלה, היכולת לא להתרגש יותר מדי ולתרגם הכול לפסים מעשיים – כל אלה עזרו לה להיות שותפה למסלול חיים לא קל לצד איש ציבור עסוק מאוד. אבא העריך ביותר את התכונות האלו שלה, שאפשרו לו לנהל את סדר יומו התורני, החינוכי והציבורי".

"רוצה להיות שווה באהבה"

הרציונליות של רחל הקשתה לעתים על נריה, אך עם הזמן גם היא למדה להיפתח יותר. במכתב שנשלח בהמשך, כנראה לאחר מפגש פנים אל פנים שקירב ביניהם, בכל זאת הייתה שוב עצורה ומאופקת. בתגובה שולח לה נריה מכתב קצר וענייני, ובסופו הוא חותם:

אגב, בשיחותייך נהגת בגילוי לב. לא תיארתי לעצמי כלל כי כה גדול המרחק בין דיבורך לכתיבתך. בשיחותינו נתברר שאנו עומדים באמצע, במרחק רב מן ההתחלה, ואילו במכתב דומה כאילו אתמול התחלנו בגמגומי דברים...

רחלה חביבה! את המכתבים כותב משה צבי ומקבל משה צבי. המעטפות סגורות. הכול גנוז ומוצנע - "פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי". פתחי לי את סגור לבך היקר והטהור.

אל תפחדי, רחלה. אל תפחדי, ילדה חביבה!

שלך,

משה צבי

כך, למשל, רחל מתארת לו כי היא חשה מידה מסוימת של אכזבה בתחילת הפגישות ביניהם, כי הוא, נריה, מתחיל את הפגישה באותה נקודה שבה נגמרה הפגישה הקודמת, כהמשך ישיר, אך היא זקוקה לרקום את הקטע החסר, להשלים כדי לשוב לאותה נקודה שבה היו. נריה מאפשר לה את המרחב למרות הקושי, ורחל רוצה ומוכנה לעשות את הדרך, אך לא מהססת לבקש ממנו עזרה כדי להגיע. היא מודה לו שהוא מאפשר לה להגיע אל מסתרי הנפש שלה, לגלות את האני שלה, וביחד הם גם מתווים את קו האמצע בין פערי הרגש והשכל.

אני רוצה לומר לך מחשבה-הרגשה של אתמול: לא רציתי לדבר על כך גם משום שרציתי להספיק לפתח "אני" חזק ומוצק יותר שיוכל להיות שווה לך ושתצטרך להתחשב בו. (ראית אותי אז כילדה, ולא כבן אדם השווה לך בענייני מחשבה או ארגון וכד').

עכשיו אני רוצה להיות שוב שווה, אך בעניין אחר: שווה באהבה.

אני רוצה לבוא אליך גם בנכס של אהבה, ולא רק לקבל. אושרי לא יוכל להיות שלם אם לא יהיו כאן יחסי גומלין ושוויון. אני מרגישה בי "בכוח" מספיק כוחות לאהבה. אמרתי לך, "חנך אותי לאהבה אותך" - ולא הבנת, אבל זה צורך בשבילי. זוהי מדרגה גבוהה שאני מרגישה אליך יחס כל כך טבעי, כפי שאמרתי, כאילו לא קיים חיץ.

אך אני צריכה להרגיש יותר מזה.

... אל תחשוב שאין עדיין כלום. זכות גדולה יש לך שפתחת בלבי פתח לקראתך. אני מחכה, ואשמח מאוד אם תזכה בכל לבי. משום כך הצטערתי במשך השבוע שחיכיתי למכתבך שאין לנו הזדמנויות להיפגש באופן טבעי. חשבתי שאילו היית בירושלים הרי היה מקום שתבוא אלינו סתם ככה, כבן בית, ואז היו לנו אפשרויות לכל מיני מצבים, שיחות, צחוק, משחקים - לכול".

אפשר לזהות במכתבים כמה נקודות משבר בקשר בין השניים, "בדידות" שהוא מתאר, "התרחקות" מצִדה.

"נכון", מסכימה בר-אלי, "היו משברים. נקודת המוצא הייתה מאוד שונה ביניהם. מעבר לפערי הגיל והאופי, הוא התחיל את הקשר כשהוא כבר 'סימן אותה'. הוא מבחינתו כבר היה סגור על הקשר, אך היא נזקקה לתהליך ארוך של בירור ועיכול. התהליך שהיא עברה היה איטי, וזה הקרין עליו. אבל הם לא נבהלו ממשברים אלא להפך, ראו בהם פתח לצמיחה ויצאו מכל משבר כזה רק מחוזקים יותר. כשהוא הבין שהיא מאחוריו זה גרם לו מעט דכדוך, אבל הם דיברו, ניתחו, לא שקעו בקושי.

הם ידעו להפוך מניעות לנעימות למרות שנפשו הייתה סוערת וחמה - נפש של יוצר ומשורר, והיא נדרשה לבירורים שכליים וזהירים שלא עלו בקנה אחד עם רגשותיו. אך בסופו של תהליך אף היא מוכנה להשתמש במילה אהבה, שאותה היא מתארת כמילה קדושה שלא חשבה שתעשה בה שימוש. צמיחה מכל משבר כזה היא בעיניי מצפן להתמודדות עם קשיים מכל מיני סוגים. אין אדם שלא חווה משברים, וזו קריאת כיוון".

המכתבים אמנם גדושים ניסוחים כמו "רחלה יקרה", "שלך, משה צבי", אך שפתם מאופקת, צנועה ועדינה מאוד. "כינויי הפתיחה הן ראי לרוח התקופה", מציינת בר-אלי, "קרבה מכובדת ומכבדת. שילוב של יחס רגשי עם גוון ג'נטלמני, וצריך לציין שאבא היה ג'נטלמן יוצא דופן לא רק בהקשר הזוגי, אלא בכלל, כלפי כל אדם. הוא הקדים שלום לכל אחד, כשהוא מרכין ראש וכעין קד קידה. כשכתב לשר בממשלת ישראל פנה אליו במילים 'אישי השר'".

באחד המכתבים נריה משתף את רחל בהרגשתו שלעתים עדיף להצניע את אשר ירחשו ההגיגים הפנימיים ביותר, ויפה להם הדממה:

"... שאין רצון לבטא את הכול.

יישארו נא הדברים בגניזתם ובטמירתם,

ואת תביני ותרגישי מבלי לראות ומבלי לשמוע –

אין אומר ואין דברים, רק קול דממה דקה..." (עמ' 120)

"הדממה הזאת שייכת לעולם האצילות", אומרת בתם, "דממה שלפעמים מדברת יותר ממילים. למרות התפתחות הקשר והעמקת הרגש - הכול מובע באופן מאופק ועדין. ועם זאת, הביטוי הוא אמיתי, ישיר וחם. ככל שהמשכתי לקרוא והתקדמתי על ציר הזמן - מצאתי עם רוב החן והנעימות המון צניעות וגובה".

"הקשר שלנו התחיל מלמעלה"

באחד המכתבים רחל מספרת לנריה על חברה שהגיעה אליהם לשבת, ובני המשפחה רצו להכיר לה בחור למטרת נישואין. כנהוג באותה תקופה, הבחור הגיע אליהם לביקור-חיזור בשבת אחר הצהריים, בנוכחות בני המשפחה ונוכחים נוספים. מעבר לגיחוך מסוים שעולה ממכתבה מהשתתפות מאולצת של כולם כניצבים למפגש שמעניין רק את שני המשודכים, רחל משחזרת כי במהלך הצפייה ב"חיזור" היא למדה את ההבדל בין הקשר שלהם ובין קשרים זוגיים אחרים.

"אנחנו באמת ילדים נחמדים", היא כותבת לנריה ארוסה, "הרגיזו אותי קצת היחסים הקלים האלה שבינו לבינה, שאולי לא הכל אמיתי כל כך... חשבתי שזה טבעי שידברו על כל מיני דברים מלבד על דברים שבינו לבינה, ונראה שהעולם נוהג אחרת... הם מצאו תיכף נימה משותפת וניגשו 'ישר לעניין'... גם אנחנו ניגשנו 'ישר לעניין', אולם התחלנו מלמעלה, והם התחילו מלמטה...".

בין השורות ניתן למצוא תובנות שרחל אוספת לה בדרך בשטחי חיים שונים, וכמובן בהקשר הזוגי. "תמיד רציתי למצוא את סוד 'דרך גבר בעלמה'", היא כותבת, ומתארת את תפיסתה לגבי כוחה ומקומה של הבחורה בעיצוב הקשר ורוחו. לדבריה, האישה היא המציבה את הגבולות הסמויים, משרטטת את קווי התיחום גם מבלי לומר דבר. תשדורות תת-קרקעיות מבהירות לגבר הכול: "יחס הבחור תלוי הרבה, כמעט כולו, בבחורה, בהתנהגותה", כך היא כותבת לו, "היא במהותה מגלה מה מותר ומה אסור, הבחור מכוון על ידה. אם היא מקלה בדברים, הרי שניהם פוסקים להיות 'הם', אלא אך ורק 'בחור ובחורה'".

הרקע ההיסטורי לא נעלם מדפי הספר, למרות שהנושא הדומיננטי הוא בניית הקשר הזוגי. השניים חווים את הסביבה ואת קשיי מלחמת העולם השנייה. במכתב אחד רחל מתארת את החרדה הגדולה שעוררה בביתה כשהתעכבה בישיבה תנועתית בזמן ההאפלה שהייתה נהוגה בימי המלחמה. גם במכתבים אחרים מוזכרים ידיעות מדאיגות מהחזית, פיצוצים קשים בתל אביב ומאורעות בחיפה, והשמועות סביב מוסוליני וקרבותיו.

חוץ מהמעורבות הציבורית של שניהם בנעשה סביבם, רקע המלחמה נוכח גם פנימה: הפחד של רחל שנריה יגויָס, ושיקולים להקדים את החתונה בהתאם. "מבחינת אבא, בימי אימה אלה", מתארת בר-אלי, "אמא הייתה לו 'בית אחיזה, נקודת אור במחשכים', כפי שכתב לה. ואכן, לא רפו ידיו. 'זהו מפלאי היוצר: כוח נטע באדם, כוח חיים ושמחת חיים. אילולא זאת היינו כלים והולכים', הוא כתב. התייחסות לכוח החיים אופיינית לאבא. בחייו הוא עבר לא מעט קשיים אישיים ומשברים לאומיים, ותמיד חזרה ועלתה הנקודה הזאת - כוח החיים שהקב"ה טבע באדם".

המבט החוצה, התבוננות במתרחש סביבם, ולא רק ריכוז באני ובעצמי, היו חלק חשוב בתשתית הקשר. "מעבר לרומנטיקה - הייתה אידיאולוגיה משותפת", ממשיכה בר-אלי, "מעורבות בנעשה בתנועה, התמסרות לפיתוחה וייצובה של ישיבת בני עקיבא, וברמה האישית – מוכנות משותפת לחיים צנועים, אורח חיים של הסתפקות במועט בעקבות החלום והחזון של היכלם המשותף".

האידיאולוגיה הייתה בעצם הדבק שחיבר ביניהם?

"לא רק, אבל גם. זה קשר שלא התבסס רק על הערכה ואהבה, אלא הייתה בבסיסו משימה חשובה ומאתגרת ששניהם האמינו בה". ואכן, לא מעט מהמכתבים מזכירים את הגרעין שרחל הייתה שותפה בו, משימות שעליהם לבצע במסגרת פעילות בהנהלה הארצית של בני עקיבא – כגון דיונים על עניינים בתוך התנועה, מה המקום של ריקודים מעורבים בסניפים והאם יש לטפל בכך או לתת לגל לשקוט מעצמו.

במכתבים מופיע גם תיאור התפתחותה של ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה - אירועים מרכזיים, המאמצים שנריה עושה כדי להשיג עוד כמה לירות לאחזקת הישיבה, תיאורים שרחל אינה רואה כמשעממים אלא כשליחות חשובה שהיא שותפה בה.

להתכתב גם עם ההורים

בר-אלי חוזרת ומוצאת אוצרות בצרור החם. "זה לא אלבום היסטורי פרטי או סתם סיפור אישי של הזוג הזה ממנהרת הזמן. יש כל כך הרבה מה לקבל מהדברים לימינו העכשוויים – יש בהם צידה לדרך חיים של כל אחד. נידונים בו נושאים רחבים כמו התמודדות עם מצבי משבר, יחסי אנוש, תובנות נפשיות כמו חשיבה חיובית, לא להתמסר למחשבות שליליות, קשרי הורים וילדים, ומעל כל אלה – דגם מעורר השראה לבניית זוגיות בריאה, שואפת אל הטוב והטוהר.

היום הכול מאוד מהיר ומיידי - וואטסאפ, מיילים וסמסים. הסגנון שלהם מקודד ומדויק. אין אתנחתא, אין זמן עיכול וחסרה סבלנות. עידן המכתבים וצורת ההבעה הנינוחה אִפשר מרחב, הבנה, בירור וכמובן – נכסים של ציפייה וגעגוע. כל מי שמבקש בניין עדי עד, זוגות צעירים וזוגות בתהליך בניית קשר – יוכלו לצאת מכאן עם רכוש גדול".

יש לא מעט אזכור של ההורים במכתבים, וכמה מכתבים אף נשלחו להורים והתקבלו מהם. מה היה היחס ביניהם?

"היחס להורים היה קצת שונה. מוזר לחשוב היום על תכתובת כזאת עם שלל הכינויים והמליצות. היום זוגות צעירים קוראים להורי הבעל או האישה בשמם הפרטי וכאן זה ההפך, קוראים להם 'אבא ואמא' עוד לפני הנישואין, מרגישים בני בית, ויש הרבה כבוד להורי בן הזוג. ייתכן שזה קשור לסגנון הפתיחות ביחסי הורים וילדים שיש היום".

נראה שההורים היו שותפים בתהליך בניית הקשר. גם אם הם לא היו מעורים במישורים האישיים והרגשיים יותר, הם נפגשים עם השניים, מחליפים איתם מכתבים, ואף מעודכנים מדי פעם כשיש טעם לשתף. בהתחלה, כשהקשר עוד היה בוסרי מבחינתה, רחל גם הראתה להוריה ולבני המשפחה מכתבים מנריה או חלקיהם. דווקא אביה עמד על כך שזה יישאר בינה לבין נריה, שלא תתרגל להראות להוריה ותובך אחר כך, כשכבר לא תרצה לשתף.

להורי הזוג יש משקל רב בבחירת התאריך לחתונה, ובכלל ברף הציפיות שהם מעמידים לילדיהם. רחל מתארת לא אחת כי אביה אינו מרוצה מפעילותה בתנועה, מחשש שזה יפגע בלימודיה. נושא מוכר נוסף הוא החשש של ההורים שלזוג הצעיר אין ביסוס כלכלי. "אמנם אמא בטחה ביכולת שלה להסתפק במועט ולרדת מרמת החיים שאליה הייתה מורגלת, אבל הנושא בכל זאת הטריד את ההורים. לא פעם ההורים רוצים בטובת ילדיהם, שלא יחסר להם דבר, והזוגות לפעמים מעדיפים לקבל פחות ולסלול להם נתיב לפי דרכם.

"אין כאן פתרונות קסם. היו מצבים שהוריה של אמי לא ממש הבינו אותה, והיא לא רצתה לוותר על חלומותיה. אף שלא הסכימה איתם, עמדה על כוונתם הטובה כלפיה. הלימוד הוא לנסות ולהבין את גישתו של הצד השני. כך אף צד לא מזלזל ולא מתעלם, ומנסים ביחד למצוא פתרונות. המכתבים משרטטים מצבי נפש מוכרים, אין כאן רשימות טיפים", מסכמת בר-אלי.

לקראת סיום, בר-אלי מוסיפה עוד משפט: "אם המכתבים יסייעו ויהיו השראה לבניית בית של שותפות אמיתית, של תום, יושר, שלמות וטוהר - והיה זה שכרה של אמא. אם ספר כזה יונח על מדף של כל זוג צעיר ויהיה נדבך נוסף בבניית הבית - תהיה הרבה קורת רוח למעלה".

בסיומו של הספר מופיעות מילותיהם של הרב נריה והרבנית רחל לאחר שנות נישואין ארוכות תחת הכותרת "רשימין", מילה שרחל מזכירה במכתביה ומכוונת ל"רשימו" - דבר רוחני גדול שמשאיר את חותמו בעולם. כסגירת מעגל נחרזות מילים של אהבה, הערכה ושותפות, אך הפעם מתוך בשלות החיים. מבין השורות מורגש שכל מה שהוצב כמטרה בתחילת הדרך באותו צרור ישן - נחתם בסיפוק. הדרך נעשתה, זכו, ושכינה הייתה ביניהם.