כמחנכי מתבגרים בישיבות תיכוניות אנו רגילים לעסוק בסוגיות חינוכיות הנוגעות לאלו שמתקשים ליישר קו עם מערכת הציפיות הדתית והמוסרית שלנו.
קשה לנו להישאר אדישים כשאין אצלם תפילה או ציצית, לשונם אינה נקייה, התנהגותם אגוצנטרית ולימוד התורה תופס אצלם מקום מינורי אם בכלל. זה באמת נכון שהאתגרים הרבים שלנו הם דווקא עם ילדי "דובי לא לא", אך אם נפנה לרגע את המבט לצד השני של הסקאלה נמצא שם בני נוער מסוג אחר לגמרי, שלא תמיד אנו מזהים אצלם בעיה ותג המחיר עשוי להיות כבד ביותר.
אם לא הבנתם עדיין על מי מדובר אז בואו ונדבר עליהם קצת. מדובר במתבגרים בישיבות תיכוניות שלימוד התורה וקיום המצוות בהקפדה יתרה וסביב השעון הם מרכז יומם. בעשור האחרון פגשתי כאלה כר"מ וכמאמן אישי ולא הצלחתי להכניס אותם תחת מגדר מסוים. מדובר בבנים של רבנים ובוגרי ישיבות כמו גם בבנים של בעלי מקצועות חופשיים. בניגוד לחבריהם שמנהלים מערכת יחסים מורכבת עם העולם הדתי, אצלם כבר הכל נראה ברור. נוכל לראות אותם בין השאר מאריכים ומרבים בתפילות, נטילות ידיים וטבילת מקוואות, עטופים בפאות ובציצית עם תכלת, כשברקע לימוד תורה אינטנסיבי והחמרה הלכתית רבה.
לכאורה גן עדן וחלומה של כל אם עברייה. אך מתברר שלא הכל ורוד ויש מחיר לסגנון החיים הזה. כשאנחנו מדברים על גיל ההתבגרות אנו מדברים על חיים תוססים וחברתיים, על השתייכות ללא הרף לקבוצת השווים ועל קריאת תיגר על כללים, הורים ומורים. כמובן שאלה מאפיינים כלליים שמופיעים במינונים ועוצמות שונים באוכלוסיית המתבגרים. אם נבחן את המתבגרים הללו לאור המאפיינים הכלליים של גיל ההתבגרות, יימצאו פערים רבים במיוחד בפן החברתי.
למרות שעברו כבר שנים, אני זוכר היטב את אחד הצדיקים הללו, שהקפיד להיראות תמיד עם פנים חמורות סבר משל היה עוסק בסוגיה חמורה במסכת חולין. לא אשכח את הלחץ והדריכות התמידיים שכל כך אפיינו אותו בכיתה ובבית המדרש שמא חיסר דבר בעבודתו יתברך. לעולם החברתי שלו היה פרטנר אחד בלבד הזהה לו בהתנהגות ובקוד הלבוש. לא היה אצלו לעמוד ככה סתם עם ידיים בכיסים. בכל הזדמנות הוא היה שולף איזה קהתי או חומש מהדורת כיס: בתור לחדר האוכל, בנסיעות לטיולים ועצרות, וכמובן בהפסקות.
גם לי לקח זמן להבין שמשהו כאן לא בסדר. משהו הרגיש לא טוב בשעות הרבות שלו בבית המדרש ובהיעדרותו המופגנת מהפנימייה. כר"מ צעיר וחסר ניסיון לא הכרתי את התופעה בשמה והייתי בטוח שהוא יגדל להיות גדול הדור הבא. עם הזמן ניסיתי לחשוב על שאלה שתשובתה תהיה בשבילי הקריטריון לדעת האם יש כאן משהו נורמאלי, סתם קיצוניות של גיל הנעורים או שיש כאן סוגיה כבדה שכדאי לטפל בה.
הרגשתי שלא טוב לו. הוא היה נראה מיוסר, צדיק ורע לו כפשוטו, למרות שבארבע עיניים דאג לשדר עניינים כרגיל. חשבתי, כמה זמן יוכל להחזיק עם המתח הזה, לבסוף יישבר ויבוא לדבר.
השוטף בישיבה התיכונית שואב אותך לעסוק בדברים החשובים והדחופים: נוכחות בתפילה, ריב שהיה בלילה בפנימייה, כתיבת ובדיקת מבחנים, הכנת דפי עבודה לסדרים, טיפול משמעתי בהברזות משיעורי התיכון ובהטלת קנס על שבירת ארון. וכך, הצדיק הלא מאוזן נדחק לשוליים של העשייה החינוכית כי בסך הכל הוא בסדר ולא מפריע לאף אחד.
כך זה המשיך עד שהגיע איתות מהמורים המקצועיים. התברר שהנער מבלה את שעות אחר הצהריים בבית המדרש ומרבה להיעדר משיעורי התיכון – שיעורי החול, כמובן. יש קושי טבעי למנהל תיכון בן תורה שעשה שנים בישיבה גבוהה, לבוא ולסגור לצדיק את הגמרא. זה לא הנער השובב ששם פס בשביל הגיטרה בפנימייה. על צורת הטיפול השגויה נרחיב בפעם הבאה, ובינתיים נמשיך את הסיפור.
אז ככה. בהגיעו לשביעית הוא קיים בהידור "ובשביעית תשמטנה ונטשתה". הוא חזר מחופשת הקיץ בפנים חדשות. מגולח חסר פאות ועם כיפה קטנטנה הוא נכנס בשערי הישיבה. את הבקרים הוא בילה במיטה במקום בתפילה, לפעמים הניח תפילין והזלזול המופגן בכל קודש לא אחר לבוא. הוא כבר לא היה החנון שמבריז משיעורים כדי ללמוד גמרא. מעכשיו הוא הבריז לשם ההברזה. גם כישוריו הספורטיביים והמוסיקליים החלו להתגלות כשזנח את תורתו המשמימה.
בשמינית כבר היה חילוני גמור. לא ציצית. לא תפילין. כיפה רק בישיבה. לא שבת ולא יום כיפור. קבוע במסיבות ועם הרבה בנות.
המטוטלת החזקה הזו הביאה אותו לניתוק כללי מחבריו בישיבה שבמהלך השביעית יישר איתם קו. הם כבר לא עמדו בקצב שלו. בשבילם זה היה מהיר ואמיץ מידי להיכנס למדרון החלקלק הזה.
כיום הוא לגמרי מחוץ לעניין לאחר שדאג לכסות ולהעלים כל סממן מחייו הקודמים.
איבדנו חייל. האם יכולנו למנוע את זה?