מה התבנית שתוקעת אותי?
מה התבנית שתוקעת אותי?פנימה
כשהייתי ילדה, צמד המילים "החופש הגדול" נדמה היה לי כחלום הכי מתוק שיכול להיות. ספרתי את הימים, חיכיתי וציפיתי, וכאשר סוף סוף החופשה החלה לא הייתה מאושרת ממני.

זכורני איך חסר לי "החופש הגדול" כאשר גדלתי, בגרתי, נישאתי וילדיי עוד היו קטנים ואיתי בבית. לקח לי לא מעט שנים לקלוט שזהו, לי כבר אין חופש. להחלפות טיטולים, לבישולים, לגידול הילדים אין חופש גדול.

שמחתי כאשר ילדיי הגיעו לגיל גן ובית ספר, וצמד המילים הנפלאות חזר הביתה בקול תרועות רמות. אולם, משנה לשנה הבנתי כי מהצד של האימא, החופש לא נראה כזה מדהים, ומשלב מסוים הציפייה שלי גברה דווקא ליום החזרה ללימודים.

מה העניין? מה יש בו בחופש הגדול שמכניס אמהות רבות לחרדות, למתח ולעצבנות? 

החופש הגדול הוא בסך הכול פרק זמן מוגבל, וארוך מדי לכל הדעות, שבו נמצאים ביחד יותר זמן מהרגיל. הרבה יותר זמן. אין לאן לברוח ואין מסגרות לילדים. עשרים וארבע שעות הם איתך. מפחיד? קשה? מלחיץ? טוב, לא נעים להודות, אבל זה לא סוד שהשהיה הממושכת עם ילדינו, עצמנו ובשרנו, היא לא פשוטה, למי יותר ולמי פחות.

לאחת המחשבה על הבלגן שיחגוג כבר מעייפת, והשנייה מוטרדת איך היא תעסיק את הילדים כל היום. השלישית מפחדת מהאנרגיות של הילדים, והרביעית פשוט לא מסוגלת לשמוע אותם בוכים. החמישית כבר חנוקה שאין לה טיפת זמן לעצמה, השישית מתעצבנת מהמריבות הצפויות וכן הלאה. 

אי אפשר להסתכל על החופש הגדול כיחידה בפני עצמה. מה שיש ומה שחסר ביומיום הרגיל צף בזמן החופש ובגדול. ובנוסף לכול, אין לאן לברוח.

פעם דיברתי עם אישה שהיה לה קושי גדול לשמוע את ילדיה בוכים. כאשר מי מהם החל מייבב, היא הייתה יוצאת משלוותה ועושה הכול, מהבטחת מתנות ועד צעקות ואיומים, בכדי להפסיק את הרעש הנורא הזה. כשניסיתי להבין מה הקושי שלה, היא אמרה: "כשאני שומעת את הילדה שלי בוכה, אני מרגישה שאני אימא לא טובה". ואת זה היא לא הייתה יכולה לסבול, את תחושת הכישלון הזאת. 

לכל אחת מאיתנו, הקושי העיקרי, הפחד המרכזי, הוא זה שמראה לנו את הדרך. הוא האתגר הבא שלנו. בואו נראה מה יש שם. התבודדות, שיחה עם חברה טובה, עם הבעל או שיחת אימון, כולן דרכים טובות שיעזרו לי בעז"ה להתוודע לתבנית החשיבה שתוקעת אותי.

הסתרה, והסתרה בתוך הסתרה

בתורת החסידות יש מושג שנקרא הסתרה. כשאני נמצאת בהסתרה, אני מרגישה את זה - אני פחות שמחה, פחות חיונית, הבלבולים והספקות חוגגים, אבל אני יודעת שאני בירידה, שאני לא במצבי האידיאלי. כמו למשל אותה אימא שמודעת לצורת החשיבה שלה. היא לפחות יודעת שבעניין הזה היא במצרַיִם. במְצָרים. לא יכולה לצאת. לבד, לפחות.

אבל יש מצב יותר קשה, שנקרא הסתרה שבתוך הסתרה. במצב כזה אפילו נעלם ממני שאני בהסתרה! אישה שנמצאת במצב הזה יכולה להאשים את כל העולם בצרותיה ולומר: "זה רק בגלל הילדים שלי/בעלי/חמותי/אימא שלי" וכן הלאה.

לאותה אישה יהיה לא פשוט, אם בכלל, להתקדם ולצאת ממצרים. היא בכלל לא יודעת שהיא שם!

לסיכום, כדי לחוות את החופשה הבאה עלינו לטובה טוב יותר, כדאי לעשות הכנה ולהתבונן בחשש המרכזי שלי מפניה: על מה הוא יושב? מה תפיסת העולם שלי שיצרה אותו? המודעות שלי היא הצעד הראשון אל מחוץ לביצה. יהי רצון שלא נשכח להודות לבורא עולם על הקטנטנים או המתבגרים שזכינו לגדל אותם והם אותנו, מתוך טוב, בריאות ובשמחה.

פורסם לראשונה במגזין 'פנימה'

לרכישת מנוי לחצי כאן