"יש לנו תחושה של צער גדול, צער ענק, אבל אין לנו לרגע תחושה של החמצה", סיפר הרב שלום שראל, אביו של בניה שראל הי"ד, מפקד פלס"ר גבעתי שנהרג בהיתקלות ברפיח ביום שישי שעבר, לחבריו בוגרי קרב סולטן יעקוב שבאו לנחמו.
"ישנם אנשים שחיים הרבה שנים אבל חיים מעט מאוד. מה שהספיק בניה לעשות בחייו הקצרים - גם אנשים שמגיעים לזקנה מופלגת לא זוכים".
שראל, מפקד פלס"ר גבעתי, הוא אחת הדמויות המיוחדות והבולטות מבין הנופלים במבצע 'צוק איתן'. קצין מצטיין, חותר למגע בכל הזדמנות, שנפל בקרב הקשה שבו היה חשש לחטיפתו של סג"מ הדר גולדין הי"ד. בסיפורו האישי בלט גם הקשר בינו ובין ארוסתו, גלי ניר, קשר שנרקם בין קיבוצניקית מרשפון לקצין מבטיח שגדל בסמטאות חברון וקריית ארבע ונטמן בבית העלמין העתיק בעיר בהלוויה שנמשכה לילה שלם. גלי ובניה היו אמורים להתחתן בשבועות הקרובים. דמותו של בניה, כפי שהיא נשקפת מהסיפורים הרבים שעולים בשבעה, צבועה בצבעים רבים ומגוונים, צבעים עזים של חיים.
ניווטים מהגן הביתה
משפחת שראל היא מהמשפחות הראשונות שהתיישבו ברובע המוסלמי בירושלים. אחותו של בניה, יעל, שגרה היום באש קודש, הייתה הבת הראשונה שנולדה ברובע המוסלמי. אחר כך עברה המשפחה לקריית ארבע והייתה בין המשפחות הראשונות שייסדו את המקום. האב הרב שלום שראל, מהנדס בניין במקצועו, לא רק יישב את ארץ ישראל, הוא גם נלחם עליה פעמים רבות ויישב גבעות שהפכו לשכונות בקריית ארבע.
בתקופת אוסלו הצטרף להפגנות של תנועת 'זו ארצנו'. אמו של בניה, מיכל, היא מורה באולפנה בקריית ארבע, אישה חזקה, דעתנית ופעלתנית. "בניה פינק אותנו במבצע הזה", סיפרה, "הוא התקשר, הוא דיבר איתנו כל הזמן בצבע. ביום שהוא נהרג הוא דיבר איתי בשמונה וחצי, בתשע הוא כבר היה בקרב ובתשע וחצי הוא נפל".
האם מיכל מספרת על ילד ונער שובב שאהב את החיים. "הוא התחיל ניווטים בגיל שלוש וחצי. יום אחד הוא חזר מהגן של קריית ארבע, מרחק של 2.5 ק"מ מהבית שלנו, לבדו. כשהוא הגיע הביתה הוא סיפר שניסה לשחזר באיזו זווית אבא היה חוזר לבית". הוא גם היה נוהג למתוח את אמו בהנאה: "לא פעם התקשר במבטא ערבי להורים ואמר שחמאס על הקו".
במבצע עצמו בניה הסתובב עם רסיס בחזה. הוא ידע שהוצאת הרסיס תחייב אותו להתאשפז למשך מספר ימים בבית החולים. כשדיבר על כך עם אמו, היא דרשה ממנו להגיע מיידית לבית החולים סורוקה והודיעה כי היא מיד יוצאת לשם. בניה התעקש שלא ללכת לבית החולים, וגם שההורים לא יבואו לבקר אותו.
"הוא טען שמדובר בהסחת הדעת של הלוחמים", סיפרה מיכל. "הם, הפצועים, יוצאים לבית חולים לכמה ימים וכשהם צריכים לחזור לעזה אחרי ביקורים של בני משפחה, הם יוצאים ממצב של מלחמה. כמפקד לחיילים הוא לא הרשה לעצמו להיעדר מהמבצע ושחלילה נבקר אותו. אמרתי לו שאף אחד לא יידע אם נבקר אותו, אז הוא ענה לי: 'כן, זה נכון, אבל אני אדע'". אז מה הוא עשה עם הרסיס? בניה התקשר לדודתו, רופאה במקצועה, ושאל אותה אם אפשר יהיה להמשיך להילחם עם הרסיס. בניה תיאר את המצב, ונאמר לו כי הוא יוכל להמשיך לפעול כמה ימים. הוא הוציא את הרסיס עם קליפס וצילם את ה"ניתוח" העצמי שעשה, כשהוא שולח את התמונות לווטסאפ המשפחתי תחת הכותרת "סלפי ניתוח".
בניה למד בישיבת 'מקור חיים'. אחד מבני המשפחה מעיד שבניה היה "חלק מהסיירת של 'מקור חיים' ושל ראש הישיבה הרב זינגר". אחרי התיכון בניה הוריד את הכיפה אבל אחיו יאיר, שגר ביישוב טנא עומרים, אומר ל'בשבע' שאחיו היה איש אמת ואיש עקרונות, וגם כשהמערכת סביבו הייתה שונה הוא ידע לבטא את עמדותיו. בנאום שנתן כשנכנס לתפקיד מפקד הסיירת, בחר לצטט את הפסוקים "ארדוף אויבי ואשיגם", "שזה פסוק שכולם אומרים", אומר יאיר בחיוך, "אבל הוא הוסיף את הפסוקים: 'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך', וגם פסוק נוסף: 'ובנֻחֹה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל'. כלומר, הייתה לו את הבקשה הזו של שיבת עם ישראל לכל חבלי ארצו".
קצין עם עודף דומיננטיות
ההשתלבות במערכת הצבאית לא הייתה עניין פשוט בשביל בניה, והמסלול הצבאי שעשה עבר דרך כמה יחידות: קורס טיס, חובשים, שייטת, מ"פ בגדוד שקד וסיירת גבעתי. מפקדיו לא תמיד ידעו איך להכיל את הקצין הישיר, שפשוט היה נוהג לומר את מה שהוא חושב. "אחד ממפקדיו אמר ש'בניה יכול לקום על רגל שמאל, וכולם יקומו על רגל שמאל' והוא הודח בעקבות הדומיננטיות שלו. בקורס טיס, למשל, הוא לא הסתדר עם מדריך הטיסה ובאחת הטיסות הוא אמר לו: 'אתה מוכן לתת לי להטיס את המטוס הזה ולעזוב אותי בשקט?'. הוא הודח מטיס. לקח לו כמה שנים להכיל את המערכת הצבאית".
לבניה היו גם לא מעט היתקלויות עם הצבא, שאיכשהו ידע להבליג עליהן. בסיום קורס קצינים, למשל, הובטח לבניה להיות מפקד ביחידת דובדבן, על ידי מפקד היחידה דאז עופר וינטר. בסופו של דבר, קצין אחר בעל קשרים קיבל את התפקיד. כשהייתה לבניה אפשרות דומה לקבל הקצאה על חשבון מישהו אחר "הוא פשוט בחר לוותר על התענוג המפוקפק. בניה לא חשש להילחם גם בפקודיו כשיצא חזיתית נגד נושא הוותיקות והצעירות בפלוגה ובתרבות השירים שהכילו לא מעט קללות נגד קצינים ומפקדים. בסוף הוא בנה את הפלוגה הכי טובה שיש בגבעתי", מספר יאיר.
בניה גם היה מהקצינים שדאגו לפקודיהם בכל דבר. הוא היה מוציא כסף ממשכורתו לטובת חיילים שבאו מבתים חלשים. בביקור אצל הוריהם של החיילים הוא היה פותח את המקרר בלי שההורים ישימו לב, כדי לראות מה המצב בבית. הדאגה לחיילים באה לידי ביטוי גם בשדה הקרב.
במבצע עופרת יצוקה בניה היה אמור לקבל צל"ש על תפקודו בעת הלחימה. כמ"פ בכוח שנכנס לבית בעזה הוא גילה אומץ לב ומנהיגות. לתוך הבית נזרק רימון, ובניה צעק לחייליו להשתטח אך חייל אחד נכנס להלם ונשאר לעמוד. בניה זינק עליו והציל את חייו. "המחלקה הייתה בהלם", סיפר יאיר, "זו הייתה טבילת האש הראשונה שלהם, ואחרי הרימון בניה אמר ללוחמים: 'קומו, אנחנו הולכים להרוג את המחבלים'. אבל אף אחד לא קם. בניה הבין שזה לא ילך, והוא אמר להם 'מי רוצה למות איתי?'. בהתחלה הצטרף אליו הקשר ואמר 'אני מוכן', אחרי זה המפקד, ואז אחד אחד הם הצטרפו".
הכוח של בניה הרג שלושה מחבלים והשאר קפצו מהחלונות כשהם עולים באש. על פעולה זו בניה אמור היה לקבל צל"ש ומסיבות לא ברורות, אולי פוליטיקה של עיטורים, הוא לא קיבל. אביו אמר שבהתחלה "בניה היה עצוב שלא קיבל את העיטור, אחר כך כועס ובסוף הוא פשוט היה שמח". השמחה על הפרס שלא ניתן, אומר יאיר, הייתה משום "שהוא הבין שהפעולה שעשה הייתה לשמה, שלא על מנת לקבל פרס".
"ראיתי בבניה מח"ט ענק"
לשבעה בשכונת רמת ממרא בקריית ארבע מגיעים בהמוניהם אנשים מרקעים שונים וממקומות שונים. לוחמי קרב סולטן יעקוב, רבנים חרדים, אנשי התיישבות, פוליטיקאים, אנשי צבא וחברים רבים. הרב שמואל מורנו, אחיו של עמנואל מורנו הי"ד, תופס באחת הפינות את האח יאיר ומדבר אל לבו. הרב יעקב מדן ויהודה עציון מתיישבים ליד מפקד עוצבת הגליל, תא"ל מוני כץ, לשעבר מח"ט גבעתי. לידם יושב רס"ן קובי אוחיון, שהיה סמג"ד גדוד שקד כשבניה היה מפקד המסייעת. שני הקצינים סיפרו על לוחם אמיץ שלא היה קל להסתדר איתו. "אי אפשר היה להתעלם מהאישיות שלו", סיפר כץ, "הוא שבה את לבי. הוא היה אדם נורא רגיש, אבל באותה מידה הוא היה פרא אדם".
גם רוני דניאל, הפרשן הצבאי של ערוץ 2, מגיע. הוא מתקבל בכבוד מלכים, הרבה יותר משרים וחברי כנסת. בין היתר בזכות סרט שעשה בעבר על קציני בה"ד 1, שהצוער בניה שראל מככב בו. דניאל כבר פגש בעבר את הוריו של בניה, וכבר אמר להם שבנם יהיה לוחם גדול. דניאל מתיישב מול ההורים, והאם מיכל אומרת לו: "בטח אמרת את זה לכל האימהות שילדיהן השתתפו בסרט". דניאל שותק קצת ואומר: "כשראיתי את בניה ראיתי מח"ט ענק, ידעתי שהוא יהיה קצין מצטיין, לא היה לי ספק. אני לא זכרתי מהסרט אף צוער כמו שזכרתי אותו, ובגיל שלי מותר לשכוח, אבל אותו לא אשכח".
דניאל ממשיך: "בניה בא מבית נכון. רואים את המים שהשקו את השתיל, וכשמשקים כך רואים כיצד העץ צומח. מה שהיה מובן לנו פעם - קצת נסדק, אבל כאן לא נסדק שום דבר. אבי נהרג כשהייתי בן חודשיים. לא הכרתי אותו מעולם. כשאח של אשתי נהרג, אז ההורים שלה אמרו לה ולי: תיהנו מהשנים שהוא היה איתכם. אז זה נשמע לי אדיוטי, אבל זה נכון. צריך לדעת להסתכל על מה שהיה". האב אומר, כמו שאמר לכל אחד שהגיע לשבעה: "אין לנו תחושה של החמצה, אפילו לא לרגע אחד". "אבל לי יש", אומר דניאל.
לשבעה מגיעים השר ישראל כץ ורעייתו רונית. גם חברת הכנסת מירי רגב נכנסה ובכירים במפלגת הליכוד. אחותו של בניה, יעל, תושבת אש קודש, באה לדבר עם השר. היא מחזיקה בידה את התינוקת שנולדה יום לפני שבניה מת. "יש לי 15 נכדים", אומר הרב שלום שראל בחיוך. אבל יעל לא מחייכת, היא פותחת בהתקפה חזיתית על נציג הממשלה. "אני רוצה לכאוב את המצב שהגעתם אליו, כי אנחנו הולכים להפסיד. אני האמנתי שאחי נהרג במלחמה שבסוף ננצח בה. כואב לי עליך. יכולת לקרב את הגאולה, אבל אתה יכול גם להרחיק". בעלה של יעל מצטרף: "זה נראה שלמעלה אומרים כאילו זו מלחמה שאי אפשר לנצח בה". סבא של בניה מוסיף את שלו: "לצערי איננו רואים שעומדים על אף עמדה באופן איתן".
גם האח יאיר מצטרף: "הוויכוח על הניצחון לא חשוב, מה שחשוב זו הרוח היהודית שצריך להכניס בעם. עם ישראל מבולבל. לי ברור שלא תהיה פשרה עם החמאס, אז בואו תכריעו. אם זה לא יהיה אתם, זה יהיה משהו אחר".
השר כץ ממשיך להקשיב ובינתיים רעייתו רונית מרגיעה את התינוקת של יעל. הרב שראל ורעייתו מקשיבים לדיון שהתפתח עם שר התחבורה, עד שמישהו מגיש לאב את הטלפון ואומר שזו אמו של הדר גולדין הי"ד. יעל ממשיכה לדבר: "היינו במלחמות קשות יותר. איך יכול להיות שבמלחמה הזאת אנחנו מפסידים? למה חותמים על הפסקת אש? העם מבקש מנהיגות. גם פירוז עזה מנשק זו לא מטרה".
"הלוואי שזו תהיה המטרה", אומר השר כץ, "העמדות שלי לא רחוקות משלכם ואף הבעתי אותן, אבל יש ראש ממשלה וצריך לתת לו גיבוי. התפרקות המסגרת הממשלתית זו התבוסה הכי גדולה שיכולה להיות".
"המטרה", אומרת יעל, "היא לשוב לעזה וליישב את ארץ ישראל". השר כץ משיב בחזרה ש"אי אפשר לקחת את העם למטרה לא נדרשת". יעל אומרת שגם אוסלו לא הייתה מטרה נדרשת, אבל צריך לדבר על הדברים לאט לאט ובעקביות, "כמו שנפתלי בנט מדבר על סיפוח ההתיישבות ביהודה ושומרון". השר כץ מחייך: "בנט למד מאיתנו, הוא היה תלמיד טוב. אלו רעיונות של הליכוד".
לקראת סוף השיחה, שהסתיימה באמירות תודה לשר על ביקורו, ניגשו האחים יאיר ויעל לכץ. "בניה היה איש של אמת", אמר יאיר, "הוא לא פחד להגיד את מה שהוא חושב כמה שצריך. כשהוא האמין במשהו הוא ידע להתעקש עליו בכל הכוח". ויעל אמרה: "גם אם העם אומר לא, אתם המנהיגים צריכים להוביל. תובילו את העם למקומות הנכונים".