ואכן, קשה לחלוק על הקביעה כי עוד לפני 'צוק איתן' עזה לא הייתה מקום קל במיוחד. אבל האם החיים שם – ברמה החומרית – כה איומים? הנה כמה עובדות שעשויות לשפוך אור על הנעשה ברצועה:
* הצפיפות ברצועת עזה היא בין הגבוהות בעולם – 5,000 בני אדם לקילומטר מרובע. אבל יש כמה מדינות צפופות יותר: סינגפור, הונג-קונג ומקאו (ששייכות לסין) ומונקו. כולן, למרות הדחיסות, מפותחות להפליא. צפיפות התושבים בעיר תל אביב, אגב, היא 7,600 איש לקמ"ר, גדולה ב‑50 אחוזים מאשר ברצועה. בעזה יש לפחות חמישה מלונות, חלקם די מפוארים (על פי אתר התיירות תוחלת החיים הממוצעת בעזה היא 74.6 שנים, מקום טוב באמצע (109) מתוך 223 מדינות (נתוני CIA World Factbook). לשם השוואה: תושבי יו"ש נמצאים במקום ה‑91 בעולם וחיים שנה יותר בממוצע.
אז אולי העזתים קצת פחות מסכנים מכפי שמתארים אותם הסנגורים שלהם בארץ ובעולם?
***
כמה מיילים שהגיעו אליי השבוע התייחסו בביקורתיות לקטע קצר בטור הקודם, שבו ניסיתי לבצע פילוח של הנופלים ב'צוק איתן', והראיתי כי בני הציונות הדתית מהווים 17 אחוזים מהם. אבהיר: הכוונה לא הייתה לפגוע בתחושת האחדות הבאמת מופלאה שנוצרה במהלך הלחימה. אבל קשה להתעלם מגורמים שונים שניסו, תוך כדי המבצע, לעשות בדיוק את זה ולהשתלח במגזר הדתי-לאומי.
דוגמה לכך היא העליהום המכוער על המח"ט עופר וינטר, שהעז להזכיר שם שמיים בדף המפקד שחילק ללוחמיו. דוגמה אחרת היא מאמר שבו נכתב כי "בסוף המלחמה הארורה הזאת ראוי שצעקני הימין ירכינו ראש ויבקשו יפה סליחה... שנים על שנים הם מספרים לנו שחילונים בכלל ושמאלנים בפרט כבר לא הולכים לצבא... שלא נאה להם להקריב את גופם ולמסור את נפשם למען המדינה. שאת המלאכה הזאת הם משאירים לחובשי הכיפות ולתומכי ההתנחלויות" (אורי משגב, הארץ, ה' באב).
גאווה אישית היא מידה מגונה. אבל ברמה הלאומית, וגם המגזרית, היא לפעמים ראויה. ובמקרים מסוימים אפילו הכרחית.