התחלה: נובמבר 79', גבעתיים, מאז ועד היום. "אני ברושור מהלך של העיר. הולכת ברחוב ומרגישה חיבוק". במשפחה שושלת של עיתונאים. אביה היה מייסד ועורך עיתון הילדים המיתולוגי 'אצבעוני'. אִמה, גרציה, הייתה גרפיקאית וניהלה את העיתון בפועל. היא עצמה זכתה לטוס בשמי הארץ, הצו'פר המפורסם של מנויי העיתון. גדלה כבת זקונים יחידה.
בת יחידה: יש חלוקה לתקופות. "כשילדים זה נורא כיף, אבל כשמתבגרים וההורים חולים זה נהיה קשה". שני הוריה נפטרו. "זה לא קל להיות לבד. יש לי משפחה גדולה שתומכת, אבל אין כמו משפחה גרעינית". היא טרם נישאה, אבל "ילדיי לא יהיו יחידים".
לימודים: בית הספר היסודי 'יגאל אלון'. הדמות המרכזית בבית הספר הייתה המנהלת, רבקה שטרום. "היא הייתה מסוג המנהלות שידעה את השם של כל אחד. מהמחנכים של פעם".
שב"ץ: שמו של בית ספר התיכון היה שמעון בן צבי, וראשי התיבות המזעזעים הם הכינוי האולטימטיבי שלו. התיכון אמנם הסתיים בתעודת בגרות, אבל מתחילת התיכון "הפכתי להיות מאוד מעורבת פוליטית".
מעורבת פוליטית: הפעם הראשונה הייתה בכיתה ג'. "אבי אמר לי שרוצים להחזיר את רמת הגולן, אז כתבתי מכתב ליצחק שמיר. בכיתה ו' כתבתי מכתב למלכת אנגליה והיא ענתה לי. אז הבנתי שאפשר להשפיע". המעורבות כללה הקמת התנחלויות בשומרון, כולל 'מעלה ישראל' הידוע, הפגנות מחאות וישיבות.
נוער הליכוד: כאחת שמאוד אהבה את ירושלים והחזיקה בחדר דגלי ישראל, המפגש עם בני נוער מכל הארץ וממגזרים שונים, "כאלה ששרים שירים על ירושלים ואהבת הארץ בלי להתבייש", היה מעניין. "עד אז לא פגשתי דתיים. היה לי ספר תהילים מתחת למזרן ואחד בתיק, כי אמי הקפידה על כך, אבל לא ידעתי שמותר לפתוח אותו". הקרבה להם "פתחה לי את הראש".
פתחה: היו אפילו שנתיים שבהן היא חזרה בתשובה. "החלפתי ממכנסיים לחצאית בחדר המדרגות, מיד אחרי שיצאתי מהבית". וההורים? "הם ידעו את התנ"ך בעל פה ואהבו יהדות אבל זה קצת הפחיד אותם, ובכל זאת הם נתנו לי. אני מניחה שהם חשבו שזה יעבור או יתאזן. היום אני מדליקה נרות שבת ושומרת כשרות וחגים".
מעורבות הורית: לדיסקוטקים היה אסור לה לצאת "למרות שרואים אותם מחלון הבית", אבל לתפוס טרמפ בשלוש בבוקר כדי להציל את חברון - כן. "ההורים שלי היו לוקחים אותי להפגנות, שותים קפה עד שהבת שלהם תסיים לצעוק ולוקחים אותי הביתה".
צבא: מ"כית בנות בבה"ד 12. הרצון היה להתרחק מהבית, "כדי לחוות משהו שונה" וגם להיות קצת קרבית. ההכשרה: רובאי 05. הייתה אהבה לצבא. "הכוח המניע היה אהבת העם והארץ, אבל נחשפתי לסיפורים של בנות שההורים הִכו אותן או לקחו סמים, וזה הפך לתחושה של חשיבות הליווי האישי". את ההדרכה והליווי האישי היא מיישמת "גם היום, במרכז".
בלי הפסקה: יום אחרי השחרור היא התייצבה לעבוד במחלקת פניות הציבור של הליכוד. "רעיון של אריאל שרון שהיה אז יו"ר המפלגה". המשרד העביר פניות אישיות של אזרחים לטיפול הח"כים, "וגם אִפשר להאזין לקהל היעד".
דוברת התאחדות הקבלנים: "בחור שמאוד עזר לי טס לחו"ל והחליט שאני אחליף אותו. הייתי ילדה עם אפס ניסיון. הוא פתח לי את הדלת". אחר כך היא הגיעה ללשכת נתניהו, בהתחלה "כעוזרת של העוזר", ומאוחר יותר הקימה את כל מערך התקשורת של האזרח המודאג דאז. "כילדה הערצתי את נתניהו וזה היה סוג של הגשמת חלום".
"שפנפניהו": הכינוי לא מגיע לו. "יש ביקורת וחשוב שהיא תיאמר, כי אין ראש ממשלה מושלם. לגבי הטענה להססנות: אנחנו לא רואים את מערך השיקולים שלו". היא התנגדה לעיתוי סיום מבצע 'צוק איתן', "אבל אני לא בנעליים שלו. באופן כללי יש קמפיין נגד נתניהו כאישיות. יש לנו נטייה להרוג את המנהיגים שלנו ולא תמיד בצדק. ההיסטוריה תשפוט אותו לחיוב".
להריץ את המזכיר: אחרי שאמרו לה שמזכיר הממשלה גדעון סער רוצה לרוץ בפריימריז של הליכוד, היא עברה לעבוד איתו. "נפגשנו בשש בבוקר מתחת לבית שלו. היינו כל כך עייפים שאפילו לא אמרנו בוקר טוב. נכנסנו לאוטו ונסענו". הוא התמודד אז על משבצת תל אביב בפריימריז וניצח.
להוריד חסינות: אחר כך היה דִברור ועדת הכנסת, "היה מאוד מעניין". משם היא חזרה לגדעון סער, לניהול קמפיין נוסף. "הבנתי שאני לא רוצה לדברר. אני יודעת איך לייצר ניצחון, איך לקרוא את הזירה הפוליטית ולהפעיל יחד חוש, ידע וניסיון". היא הבטיחה להביא אותו למקום הראשון בפריימריז, אבל אז קרה משהו.
משהו: "אבי נפטר ממש לפני הבחירות". סער הגיע למקום השלישי, אבל היא הבטיחה שבבחירות הבאות הוא יגיע למקום הראשון, וכך היה. יש הערכה לשר הפנים, "למדתי ממנו המון. לולא הוא לא הייתי אותה מיכל". האם יהיה פעם ראש ממשלה? "יש לו סיכוי טוב והוא יהיה ראש ממשלה טוב".
תוכנית ההקפאה: בין לבין היא עשתה תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, ואפילו התחילה תואר שני במדיניות ציבורית שלעת עתה הוא מוקפא.
הפתעה בפרלמנט: לפני כחמש שנים, כשהייתה עם הרב לוי מטוסוב בפרלמנט האיטלקי, היא הבחינה פתאום בחבורת צעירים שנראו לה זרים. "הוא אמר לי שאלה הם מתמחים של המרכז להכשרה פוליטית. הסתכלתי עליו כאילו הוא נפל מהירח. לא הכרתי את המושג". גם הוא הופתע שהיא לא הבינה על מה הוא מדבר.
מרכז להכשרה פוליטית: "הסתבר שיש הרבה מרכזים כאלה במדינות מערביות וגם באחרות. מדינות מתייחסות לפוליטיקה כאל מקצוע והן דורשות הכשרה למי שרוצה להיות עוזר פרלמנטרי, דובר או מנהל קמפיין". נבחר הציבור רוצה לבקש מהחבורה שמקיפה אותו עזרה ותמיכה, "הוא צריך להגיד מה והם צריכים לדעת את האיך, אבל בפועל הם מסתכלים עליו בעיני עגל". היא החליטה לעשות ניסוי.
הניסוי: "לקחתי מקצוע של עוזר פרלמנטרי, ומיפיתי מה הוא עושה כל יום מהבוקר ועד הערב, כולל הצעות לסדר יום, שאילתות והצעות חוק. חיברתי מערכי שיעור לפי הצרכים. רציתי לבדוק איך המערכת תגיב לקורס כזה". הפרסום היה בקטנה: "פייסבוק, מסלון הבית". ההצלחה הייתה סוחפת. "במערכת הפוליטית שאלו איך לא חשבו על זה קודם".
למה לי פוליטיקה: "פוליטיקה היא ניהול החיים של כולנו. מיהרנו להקים מדינה אבל עוד לא הקמנו חברה. אנחנו דור המעצבים ויש הרבה אמוציות של חברה לא הומוגנית. זה גיל ההתבגרות של המדינה. זה אולי לא הכי נעים, אבל הכרחי ומשמעותי".
המרכז הישראלי להכשרה פוליטית: היום המרכז מעביר קורסים במקומות שונים בארץ, "כדי להראות שהפוליטיקה קרובה לכולם". קיימים כמה מסלולי הכשרה: עוזרים פרלמנטריים, דוברים פוליטיים ויועצים פוליטיים. ויש גם קורס ברגולציה וסדנאות. המטרה היא לשפר את תפקוד הכנסת וגם את תדמיתה, "מבחינתי זו אבן בבניין הארץ".
בניין הארץ: אם דובר או עוזר לא עבר הכשרה, ייקח לו למעלה משנה לעשות את העבודה היטב. "אנחנו מכשירים את האנשים האלה לא על חשבון הציבור". ויש עוד משהו: "היום הצעות לסדר היום נקבעות על ידי חבר'ה בני 24 שיושבים בבוקר עם העיתון, קוראים אותו ובודקים מה מפריע להם. הם כותבים שאילתות שהרבה פעמים הופכות לחוקים. אנחנו מנסים להעלות את רף העבודה".
דלת הקסמים: עבודת העוזרים הפרלמנטריים מתישה ושוחקת, "24/7 לכולם ו‑24/6.5 למי שעובד עם ח"כים דתיים", אבל העבודה משפיעה ומעניינת, מבגרת ופותחת דלתות. "אקוניס וזנדברג, אלקין ואחרים התחילו את הקריירה הפוליטית שלהם כך". למרכז יש כאלף בוגרים, מחציתם עובדים בכנסת, בממשלה ובערוצי התקשורת.
אידיאולוגיה נגד שחיקה: טקסי הסיום של הקורסים מתקיימים בכנסת והיא מרביצה בבוגריה תורה. "אני תמיד אומרת להם: אתם נכנסים למקום משוגע. תכתבו את האני מאמין שלכם על המקרר ותסתכלו עליו כל בוקר. אם תשימו את טובת המדינה מעל הכול, שום דבר לא ישחק אתכם".
אם זה לא היה המסלול: ההנחה היא שבכל מקרה העיסוק היה בשינוי והשפעה בתחום כלשהו. "אנחנו לא פחות מהחלוצים שבנו את המדינה. אם נניח היום את הפטיש - לא תהיה לנו מדינה".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: קמה בשבע וחצי ואז לוגמת "קפה אחד" ו"קפה שתיים". מדפדפת בעיתונים ומתעדכנת בחדשות וצופה בירוק שנקף מהחלון. "מייצרת שעה של רוגע" לפני הכניסה למים הסוערים של העבודה.
מוזיקה: כמעט הכול. כולל מוזיקה חסידית שאליה התוודעה בימי הנעורים, קלאסי, מחזות זמר וישראלי עכשווי. בכל זאת המועדפים הם שירי שנות השישים, "בהשפעת ההורים".
אוכל: שוקולד. "אני יכולה לחיות עליו", וגם "האוכל של המשפחה שלי". והיא מתכוונת לחצי החאלבּי שלה. "אין יום שישי בלעדיו".
אחזקת הבית: יש שמחה של ממש בניקיון הבית בשישי בבוקר, "בגלל שאני כל כך הרבה מחוץ לבית, הניקיון מחבר אותי לבית ולביתיות".
שבת: כולה למשפחה. "גם כשההורים שלי היו בחיים וגם היום כשהם אינם, אני עוברת בין הדודים ובני הדודים שלי. וזה כרוך בהרבה אוכל".
מפחיד: המצב האישי. "אולי קצת מפחיד אותי שלא אזכר בזמן להקים משפחה ושבטווח הארוך אשאר לבד".
דמות מופת: ההורים. "אבי, בידע המדהים ובחוכמת החיים שלו. יש לי ממנו משפטים שלמים של מוסר השכל והוא פשוט ידע הכול. אמי תמיד הזכירה לי מה הן אהבת העם והארץ ושאסור להתפשר עליהן. שתי הדמויות האלה היו דומיננטיות בשבילי גם כשהיו בחיים וגם היום. הוריי שייכים לדור הנפילים".
פנאי: מפגש עם חברים וציור, צפייה בסרטים וקריאה לפני השינה, רצוי כמה ספרים במקביל. האחרון שקראה הוא הביוגרפיה של גולדה מאיר.
משאלה: אחדות. "העם הזה צריך ללמוד לאהוב ולהוקיר זה את זה מחדש, לזכור שאנחנו אחד. לוויכוח יש מקום, לשנאה לא. לא בתוך המשפחה. אחים צריכים ללמוד לאהוב זה את זה".
כשתהיי גדולה: יש ביטחון בחתירה מתמדת להשפעה על הציבור הישראלי. "סביר להניח שאמשיך לעשות את מה שאני עושה היום".