תשע שנים לאחר הגירוש מגוש קטיף נראה שכמעט כל התחזיות הפסימיות התממשו. הרס היישובים הוביל את מחבלי החמאס עד לחצרות בתי הקיבוצים בעוטף עזה. אותם קיבוצים שלפני תשע שנים עמדו מנגד כאשר שכניהם גורשו בבושת פנים מביתם, עומדים היום חסרי אונים מול תסריט אימה שמתרחש ממש מול עיניהם.
בין הפסקת אש אחת לשנייה אני משוחחת עם מיכל שבן-קוצר, תושבת כפר עזה ודוברת המועצה האזורית שער הנגב. "התחושות של תושבי עוטף עזה מאוד לא פשוטות", היא נאנחת, "אנחנו חיים כבר 14 שנה במציאות שמכונה בלשון מקצועית 'שגרת חירום'. מנסים לנהל שגרה תחת מטר פצמ"רים שנוחתים עלינו ללא הפסקה".
תמונת מלחמה בקיבוץ
כשהחל מבצע 'צוק איתן', היו כבר תושבי עוטף עזה עמוק בתוך ההסלמה. "מאז חטיפת שלושת הנערים היינו עדים לאירועי ירי שהלכו והתגברו, עד למצב של חוסר יכולת לצאת מהבית אפילו לשעה קלה", היא מספרת.
עקב המצב החליטו במועצה לאפשר לכל קיבוץ להתארגן באופן עצמאי ליציאה משותפת אל מחוץ לאזורי הלחימה. המטרה הראשונה והעיקרית הייתה לדאוג קודם כול לילדים. "אנשי נחל עוז, למשל, יצאו לפנימיית ויצ"ו בצפון הרחוק. שמונים אחוזים מתושבי הקיבוץ עלו על האוטובוסים והתפנו צפונה, רובם הגדול הורים לפעוטות וילדים קטנים".
מי בכל זאת נשאר בקיבוץ?
"בכל הקיבוצים, כולל בכפר עזה, נשארו הוותיקים שזוכרים את כל סבבי הלחימה הקודמים ודי נמאס להם לחיות על מזוודות. חוץ מהם נשארו גם האנשים של צח"י (צוות חרום יישובי), שמתוקף תפקידם היו חייבים להמשיך לעבוד".
מיכל מספרת כי בסיור שערכה בכל קיבוצי המועצה, נתגלתה לפניה תמונת מלחמה. "מאות רבות של לוחמים שיצאו להתרעננות קצרה מעזה ישנו בקיבוץ, והיה צריך לספק להם אוכל, שתייה וכביסה נקייה. כל מי שנשאר התגייס לדאוג להם. מרבית הבניינים הסמוכים לתוואי הדרך שעליו נסעו הטנקים היו מאובקים להחריד, ואני לא מדברת על סימני הנזק שהותירו הפצמ"רים על קירות הבתים".
בקיצור, שטח אש.
"ממש כך. רק אל תשכחי שביום רגיל מדובר בקיבוצים הכי שלווים ופסטורליים עלי אדמות".
לפני סיום, אני שואלת את מיכל שאלה שגורמת לה לאי נוחות מסוימת. אני מזהה דריכות בקולה, אבל בוחרת להמשיך עד הסוף.
אנחנו תשע שנים אחרי הגירוש. רובכם תמכתם בעקירה של תושבי גוש קטיף, והם נאלצו לעזוב את הבית שלהם ולגור במלונות. אתם מרגישים שיש משמעות לכך שהמצב הביטחוני שהידרדר בעקבות הנסיגה מעזה, גרם לכם לעזוב את הבית עכשיו ולהתגורר במלונות?
"אני אומר לך דבר אחד, בלי להיכנס לפוליטיקה", היא עונה נחרצות, "הרבה לפני ההתנתקות היו כאן קסאמים בתדירות גבוהה. אמנם לא כמו עכשיו, אבל כבר אז היינו כולנו בקו האש".
את מעיין קצב (40,) תושבת נחל עוז, אני תופסת במושב בת הדר ליד אשקלון. בתחילת המבצע עזבו היא ומשפחתה את הקיבוץ והתארחו אצל הסבתא בקיבוץ כפר בלום. "ביום שני השבוע עשינו גיחה קצרה לנחל עוז, לבדוק מה קורה ואם השקט אכן חזר לדרום", היא מספרת, "כשהגעתי הבנתי שיש אסיפה דחופה בקיבוץ כי שר הפנים הגיע. ביקשתי את רשות הדיבור ושיתפתי אותו בתחושות שלי כאמא לשלושה ילדים, שהקטן בהם בסך הכול בן שנה".
לדבריה, שר הפנים גדעון סער היטה אוזן והיה נראה שהדברים נגעו ללבו. "אמרתי לו שהנושא הכי בוער כרגע הוא המנהרות. מי אמור להגן עליי ועל המשפחה שלי כשבכל רגע עלולים לצוץ עשרות מחבלים מפיר מנהרה שצה"ל לא הצליח לחשוף? תיארתי לו מציאות עגומה שבה חמש נפשות מצטופפות על מזרונים בתוך חדר ממ"ד חנוק וסגור וכולנו כלואים בתוך הבית שלנו".
קצב, המשמשת כמורה בבית ספר יסודי, מגלה עובדה מדאיגה המשקפת את תחושת חוסר הביטחון של תושבי הקיבוצים בדרום: "שבועיים לפני שהתחיל המבצע החלטתי לשים באופן קבוע סכין מטבח על השידה של התינוק שלי בלילה".
למה?
"לא יודעת, על כל צרה שלא תבוא. הילדים לא יודעים את זה, כי כלפי חוץ אנחנו משדרים חוסן וקשיחות, אבל בתוך הלב יש לנו חשש גדול". רגע אחרי שביקרה בביתה ונפגשה עם שר הפנים, הבינה מעיין כי הקיבוץ עדיין לא בטוח לה ולמשפחתה והחליטה לעזוב בשנית. "שלא תביני לא נכון", היא ממהרת להסביר, "אני מאוד רוצה לחזור הביתה. הפליטוּת הזאת בלתי נסבלת. אבל אני צריכה לדעת שעושים הכול כדי לשמור על ביטחוננו, וזה אומר ירידה לפרטים הקטנים. אני מבינה שהצבא קצת ממדר אותנו בגלל שיקולי סודיות וזה בסדר גמור, אבל בראייה לאורך זמן צריכים לומר לנו במפורש מה הולך לקרות מבחינת סידורי ביטחון".
"אין תחושת מוגנות"
ניב דומני (47) הוא תושב קיבוץ נירים. דומני עובד כרכז פיתוח הון אנושי בעיריית אופקים, והוא עובד סוציאלי בהכשרתו. לפני כחודש וחצי ראה כמו כולם את חדירת המחבלים מפיר מנהרה סמוך לכרם שלום, והחליט שהוא מוציא את אשתו וילדיו מחוץ לקיבוץ. "ההורים של אשתי גרים במרכז הארץ, ולכן העדפתי שהיא וארבעת הילדים ייצאו ראשונים. בהמשך הם הצטרפו לקיבוץ משמר העמק, יחד עם כל תושבי נירים". בגלל אילוצי עבודה הוא העדיף להישאר בקיבוץ ולא לעזוב כמו רוב המשק. "הקיבוץ עצמו היה נראה כמו רווקייה, בלי ילדים, נשים או תינוקות. אני עצמי הגעתי הביתה בעיקר כדי להעביר את הלילה בממ"ד".
קריאתו האחרונה של אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן לתושבים לחזור לבתיהם לא שכנעה את משפחת דומני, שהחליטה להאריך את השהות מחוץ לבית עד יעבור זעם. "תראי, מה שקרה בעקבות ההוראה של הצבא זה לא פחות ממשבר אמון", הוא אומר, "המערכת נתנה לנו תשובות לא מספקות ולא דאגה לברר קודם את כל הפרטים. הרי ידעתם שהירי לא ייפסק, אז למה אמרתם לנו לחזור? למה הבטחתם שמעכשיו הכול יהיה בסדר? לי באופן אישי אין שום תחושת מוגנות, אם כבר אז להפך. ושום הוראה צבאית כזו או אחרת לא תשנה את זה".
ניב מזכיר גם את ילדיו, שחווים כבר בפעם השלישית סבב לחימה שכזה. "תראי, הגדול שלי בן 14 וכמעט לא מכיר מציאות חיים אחרת. אני לא מדבר על זה שמדי שנתיים שלוש אנחנו נוטשים את הבית שלנו כי מסוכן לחיות פה, אז לפחות שלצבא יהיה פתרון בשבילנו".
השבוע הצטרף ניב למשפחתו ועזב גם הוא את הקיבוץ. "יצאתי לחופשת קיץ ולכן אני מרשה לעצמי לצאת מכאן ולבלות קצת זמן איכות עם המשפחה היקרה שלי. הייתי חודש ימים רחוק מאשתי ומהילדים וזה עשה לי רע. עכשיו אני מקווה לפצות את כולם, כולל את עצמי, ולצאת לטייל בארץ".
מתי להערכתך תחזרו הביתה?
ניב צוחק ואומר שהביטוי "אין כמו בבית" קיבל הקיץ משמעות מחודשת. "קודם כול, אני מקווה לאגור הרבה כוחות ולקחת נשימה עמוקה. לקראת פתיחת שנת הלימודים נעשה הערכת מצב מחודשת ונראה איך מתפתחים הדברים. אם ההסלמה תימשך, נצטרך לשקול את צעדינו מחדש. אני מקווה שיהיה שקט רציני מעכשיו ולאורך זמן, למרות שיש בי ידיעה ברורה שאנחנו חיים כאן מסבב לחימה אחד למשנהו. זו המציאות שלנו כאן בארץ והיא ממש לא סטרילית. יחד עם זאת, אני נוטה להאמין שעם חוסן פנימי ולאומי ננצח את המערכה הזאת, ארוכה וקשה ככל שתהיה".