שתי תערוכות חדשות מסיימות את השנה במוזיאון ישראל בירושלים. תערוכה חדשה של מוזיאון ישראל – "האמן והסטודיו" - חושפת בפנינו את עולמם האינטימי והמקצועי של אמנים מובילים מתקופות שונות דרך עבודות המנציחות את האמנים, את תהליכי היצירה ואת סביבת עבודתם. התערוכה מתפרסת על פני למעלה מ-500 שנה של יצירה: לצד אמני רנסנאס ובארוק כרובנס, רמברנדט וואן-דייק, מוצגות עבודות של אמנים מהשורה הראשונה באמנות המודרנית ובהם דגה, פיקסו וליברמן, וכן האמנים הישראליים עופר ללוש, דוד וקשטיין, דוד גינתון ואביגדור אריכא. העבודות בתערוכה משקפות את השינויים שחלו במהלך השנים במעמדם ובתדמיתם של האמנים, בעיני עצמם ובעיני סביבתם, את מצב רוחם נוכח מאורעות שונים – אישיים או לאומיים – וכן המצאות וחידושים שהשפיעו על תיאורי הדיוקנאות והתיעוד העצמי. במאה ה-15 פותחה בוונציה המַראָה, הדומה לזו המוכרת לנו היום - לוח זכוכית שטוח המשקף את הדמות המביטה בו; המצאה זו נחשבת לגורם מכריע בהִתרַבּוּת הדיוקנאות העצמיים מתקופת הרנסנס ואילך. באותו הזמן ביקש לאונרדו דה-וינצ'י, בחיבורו "ההשוואה" (1499-1495) לשנות את מעמדו החברתי של האמן, ולהעלות את חשיבותם של הציור והפיסול לדרגת אמנות. תיאור הדיוקן, שהיה עד אז נחלתם של בני השכבות הגבוהות, היה אחד האמצעים לכך. כעת יכול היה האמן להציג את עצמו לא כפועל פשוט בבית-מלאכה אפלולי, אלא כמי שעונה על אידיאל החן – אדם שהאל חנן אותו בכישרון למלא את משימתו בקלות ובאלגנטיות. את הלך-הרוח הזה אימצו במהרה אמני ארצות השפלה. במאה ה-17 הם תיארו את עצמם ואת חבריהם האמנים לפי המתכונת של דה-וינצ'י: מן המותניים ומעלה, בצווארון תחרה צחור, מהודרים ומטופחים כמו שליטים ומצביאי צבא, ולרוב - ללא כליהם וסביבת עבודתם. כך למשל, בדיוקן של רובנס שיצר פאולוס פונטיוס, מופיע האמן במיטב המחלצות ונראה כבן אצולה טיפוסי. אצל רובנס היה בכך יותר משמץ של אמת; הוא קיבל תואר אבירות ממלך אנגליה, ובכך הגשים את חלומו של האמן להיות אריסטוקרט. תלמידו של רובנס, ואן דייק, "התעלה" על מורו מבחינת ההאדרה העצמית: בדיוקן מלא פאתוס ועטור סמלים אלגוריים וקלאסיים, הוא מציג את עצמו כנישא מעם. דפוס תיאור זה נשמר עד שלהי המאה ה-19, אז החלו אמנים, שהיוו מאז ומתמיד סיסמוגרף רגיש להלכי-רוח חברתיים, להאמין כי ניתן "להמציא את עצמך מחדש" וכי האדם אינו בן ערובה למעמד שאליו נולד ולארץ מוצאו. תפיסות חדשות אלו התבטאו אצל אמני אירופה בבחירה בחיי בוהמה, ללא תלות בפטרון ובאקדמיה או בתכתיבי הסלון. האמנים זנחו את המראה המהודר לטובת בגדי העבודה ותיעדו את עצמם ואת חבריהם בתוך הסטודיו. כך למשל צייר יעקב ביליט בשנת 1917 את חבריו מאסכולת פריז - פנחס קרמן, הנרי אפשטיין וחיים סוטין – יושבים בחדר דל למראה ובמלבושים פשוטים. המצאתה של המצלמה באמצע המאה ה-19 אפשרה לאמנים להנציח ביתר קלות את חבריהם (למשל, ברסאי מצלם את לז'ה, מאטיס, ופיקאסו), והקלה את המעבר מצילום לציור המוגמר. את התערוכה חותמים דיוקנאות פילוסופים-משהו, המבקשים להזכיר לנו שהאמן הוא גם בן-תמותה: לוביס קורינת' מצייר את עצמו ביום-הולדתו ה-36 דווקא ליד שלד, כרוצה לרמוז על כך שדרך חייו – שתיה כבדה, עישון והוללות - תוליכהו במהרה אל הקבר; ומרדכי ארדון מביט-מסתתר מאחורי משקפיים שחורים, בדיוקן עצמי שנוצר לאחר ליל הבדולח, ומצביע על הלך-רוחו הקודר וחוסר אונים אל מול המתרחש באירופה. עבודתו של דוד וקשטיין משנת 1996 "צייר בגדולתו" כמו מסכמת את התערוכה כולה. וקשטיין שכפל קריקטורה מתחילת המאה ה-19 שבה גביר בעל תוויי פנים יהודיים במובהק מתגפף עם שתי נשים צעירות. הכיתוב – "צייר בגדולתו" מבטא את המתח בין שני הקצוות שבהם פועלים אמנים לאורך השנים - בין חיי היומיום, השגרה והאנונימיות היחסית לבין חיים של פרסום וקשרים עם בעלי ממון. התערוכה השניה הינה חדש באוסף- יצירות חדשות ומרתקות שנרכשו על ידי מוזיאון ישראל בשנה החולפת. התערוכה הינה, יצירות וידאו, צילום ופיסול עכשוויות ומרתקות, אשר נרכשו השנה עבור מוזיאון ישראל, מוצגות בתערוכה חדשה הכוללת עבודות של אמנים ישראליים ובינלאומיים מובילים ובהם זואי לאונרד, שוש קורמוש, הדס סט, בן הגרי ויעל אפרתי. היצירות המוצגות בתערוכה - כמו גם עבודות אמנות נוספות שרכש מוזיאון ישראל השנה - משקפות את החשיבות הרבה שמקנה המוזיאון לאמנות עכשווית הנוצרת בארץ וברחבי העולם, ואת הרצון להציג לקהל הרחב את הנעשה כעת בעולם האמנות. בין העבודות המוצגות בתערוכה : עבודת הווידיאו החדשה והשאפתנית של בן הגרי, FRESH, המוצגת בהקרנה גדולת-ממדים. בסרט מלא הומור זה – שהיה פרויקט הגמר של הגרי בלימודי תואר שני בקולומביה - מופיעה דמותו של האמן כאיש עשוי מירקות, העובר שלל התרחשויות מפתיעות. דיפטיכון מרהיב וגדול-ממדים שיצרה האמנית הצעירה והמבטיחה הדס סט, ובו נוף ביצה רבת-השתקפויות המחברות בין מים לשמיים. עבודתה של יעל אפרתי "בין שתיים לארבע": אובייקט פיסולי אשר מקורו בשני צילומים - מראשיתה ומסיומה של מנוחת הצהריים - המחברים בין ארכיטקטורה, זמן ואקלים מקומיים. עשר עבודות פוטו קולאז' אישיות ומלאות מסתורין של שוש קורמוש, שיצירתה הצטרפה לראשונה לאוסף המוזיאון. קורמוש, מהצלמות החשובות ביותר שפעלו בישראל, הלכה לעולמה לפני 13 שנה, אולם השפעתה על האמנות המקומית ניכרת כיום יותר מתמיד. שתי סקנוגרמות של דור גז ,שנבחר השנה לראש המחלקה לצילום בבצלאל, המתייחסות הן לביוגרפיה שלו כבן למשפחה פלשתינאית, נוצרית ויהודית והן לסוגיות מהותיות על הקשר בין צילום לארכיון. עבודתה של האמנית האמריקאית זואי לאונרד, כוכב עולה בשמי הצילום העולמי, מאירה את התצוגה עם צילום של שמש – נושא הנתפס כמאתגר במיוחד ללכידה באמצעות מצלמה. הסדרה Luna-gramms מאת ליסה אופנהיים, המתארת את מחזור הירח בצילומים שנוצרו באמצעות אור הלבנה. עבודת הווידאו של האמנית הצרפתייה קמיל אנרו, אשר זכתה ב-2013 בביאנלה לאמנות בוונציה בפרס אריה הכסף. בסרטה, Coupé / Décalé, מתחקה אנרו אחר טקס שנערך בונואטו שבדרום האוקינוס השקט, שבמהלכו קופץ גבר כשקרסוליו קשורים לענפי עץ. הטקס, שהיווה השראה לקפיצת הבאנג'י, נערך כיום כטקס ראווה לתיירים, ומעלה שאלות לגבי האותנטיות של האחר. חלק מהיצירות יתחלפו במהלך התצוגה . יצירות האמנות הישראלית שבתערוכה "חדש באוסף" נרכשו באמצעות קבוצת "כאן ועכשיו" - קבוצת הרכישה של מוזיאון ישראל, אשר מזה חמש שנים עוסקת ברכישת אמנות ישראלית עכשווית של אמנים בראשית דרכם. עד כה רכשו חברי הקבוצה 83 עבודות של 48 אמנים, בסכום כולל של 3,213,000 מיליון שקל.