להיזהר מאכילה יתרה
השנה אנו זוכים לשלושה ימים קדושים רצופים, וזו הזדמנות נפלאה להעמקה והתעלות. אמנם לשם כך צריך להיזהר מאכילה יתרה, כדי שאפשר יהיה להתרכז בתפילה ולהרבות בלימוד תורה.
היתר רחצה ביום טוב ושבת
מותר להתרחץ במים חמים שהתחממו בערב יום טוב, או במים חמים שהתחממו ביום טוב על ידי דוד שמש או שעון שבת. וזה ההבדל שבין שבת ליום טוב, שבשבת מותר לרחוץ במים פושרים אבל לא בחמים, ואילו ביום טוב מותר לרחוץ גם במים חמים (עיין פניני הלכה שבת יד, ח).
ואמנם יש מחמירים וסוברים שדין יום טוב כדין שבת, וגם ביום טוב מותר להתרחץ בפושרים בלבד. ויש מחמירים וסוברים שאף בפושרים אסור להתרחץ בשבת ויום טוב, וכך נוהגים חלק מיוצאי אשכנז. אולם למעשה, העיקר כדעת רוב הפוסקים, שמקילים לרחוץ ביום טוב במים חמים. וכאשר הדבר גורם צער, כגון בראש השנה שנמשך יומיים, או ביום טוב שסמוך לשבת, ראוי לנהוג כדעת המקילים, כדי לכבד את החג ולהתענג בו.
וכן בשבת, כאשר אדם סובל מכך שלא התרחץ, רשאי להתרחץ במים פושרים, היינו מים שאין נהנים מחמימותם אבל מנגד אין סובלים מהיותם קרים.
המים החמים
מי שיש לו דוד שמש, יכול להתרחץ במים שהתחממו בו במשך החג. ומי שאין לו דוד שמש, יכול להפעיל את דוד המים החשמלי לפני החג. וכדי שלא יבזבז חשמל לריק, יחבר את הדוד לשעון שבת ויפעיל אותו למשך הזמן הנדרש בלבד.
שלא כמו בשבת, ביום טוב מותר לפתוח את ברז המים החמים גם כאשר המים שבדוד רותחים, וגם בשעה שגוף החימום החשמלי דולק, מפני שאין איסור בישול ביום טוב. אבל אסור להדליק ביום טוב את דוד המים החשמלי, מפני שהדלקתו נחשבת כהבערת אש מחודשת שאסורה ביום טוב (פניני הלכה מועדים ה, י).
הרחצה הסבון והמרכך
מותר להשתמש בשבת וביום טוב בסבון נוזלי. אבל בסבון קשה או סמיך, רבים נהגו להחמיר (פנה"ל שבת יד, ו).
מותר לחפוף ברכות את שיער הראש, וכן מותר להשתמש בשמפו ומרכך (נוזלי). וצריך להיזהר לחפוף ברכות, כדי שלא לתלוש שערות. וכאשר ברור שהחפיפה תתלוש אפילו שערה אחת - הרי היא אסורה. אבל אם אין ודאות שהחפיפה תתלוש שערות, אין בה איסור. וגם כאשר מוצאים שערות תלושות במקלחת, כל זמן שחופפים ברכות רבה, עדיין אין ודאות שתלשו שערות, מפני שייתכן שהשערות הללו ניתקו ממקורן לפני כן, ועתה הן נשטפו במים.
אישה שיש לה שיער ארוך והיא רגילה לסרקו תמיד לאחר הרחצה, נכון שלא תשטוף את שערה בשבת או ביום טוב, כדי שלא תיכשל אחר כך באיסור תורה של סירוק (פנה"ל שבת יד, ג). ומי שנצרכת מאוד לחפוף את ראשה, ויודעת בוודאות שלא תיכשל אחר החפיפה בסירוק, תוכל גם ביום טוב לחפוף את שערותיה. והעצה לכך להשתמש בעדינות במרכך.
עוד צריך להיזהר במשך חפיפת הראש והזקן שלא לסחוט את השיער, שסחיטה זו אסורה משום דש, משום שהיא מוציאה מהשיער מים וסבון שניתן להשתמש בהם להמשך הרחצה. אבל מותר לנגב את השיער במגבת, שהואיל ואין מעוניינים להשתמש במים שיוצאים מהשיער ונבלעים במגבת, אין בזה איסור סחיטה (פנה"ל שבת יד, ח).
מי שהצום מסכן את חייו אסור לו לצום
חולה שהצום ביום הכיפורים עלול לגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית (יומא פה, ב). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול - חוטא, מפני שעבר על מצוות התורה לשמור את נפשו.
ואין הכוונה רק לסכנה כזו שבעטיה אחוז ניכר מהחולים מתים, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, או יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת - מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם חולה הנוטה למות, כל זמן שהצום עלול לקרב את מותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שגם בעבור הצלת חיי שעה מותר לשתות ולאכול ביום הכיפורים.
אין להפריז בחששנות
מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן אם נחשוש בכל מחלה רגילה לסכנת נפשות, הרי שביטלנו את ההלכה שקבעה שחולה חייב לצום ביום הכיפורים.
ולא זו בלבד, אלא שאם נפריז ונחשוש לסכנות רחוקות מאוד, נצטרך לאשפז בבית חולים את כל החולים, ונצטרך גם לאסור נסיעות מיותרות במכונית, מחשש לתאונות דרכים. וכמובן שנצטרך לאסור יציאה לטיולים וכל כיוצא בזה.
אלא כך הוא הכלל: כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות.
הטעות הגדולה בדין אכילה ושתייה לשיעורים
רופאים וחולים רבים סבורים בטעות שההצעה לשתות לשיעורים היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת, שהואיל ואין נשקפת סכנה לחייהם, גם שתייה לשיעורים ואפילו שתייה כלשהי אסורה עליהם מהתורה.
אלא העניין הוא שכאשר חולה מסוכן חייב לאכול ולשתות ביום הכיפורים, לדעת הרמב"ן עדיף שיאכל וישתה לשיעורים. שכן למדנו לעניין העונש, שהאוכל ביום הכיפורים באיסור, אם אכל כשיעור במזיד חייב כרת, ובשוגג חייב חטאת, ואם אכל פחות מכשיעור, למרות שעבר באיסור תורה, אינו נענש בכרת או בחטאת. ועל כן לדעת הרמב"ן, למרות שמותר לחולה מסוכן לאכול ולשתות, עדיף שיאכל וישתה פחות מכשיעור.
ואמנם רוב הראשונים ובכללם הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו הדרכה זו, מפני שלדעתם חולה מסוכן רשאי לשתות ולאכול לכתחילה בלי שום הגבלה, וכן כתבו כמה אחרונים (נצי"ב, אור שמח ועוד). מכל מקום השולחן ערוך כתב שאם אפשר, עדיף שישתה ויאכל פחות מכשיעור (תריח, ז-ח).
אולם בדור האחרון מתברר שהחומרה של הרמב"ן והשו"ע גרמה לפרצה חמורה, שרבים טועים לחשוב שגם לחולה שהצום אינו מסכן את חייו מותר לאכול ולשתות פחות מכשיעור.
מעוברות ומיניקות
ויש שבאים מתוך כך להקל שלא כדין אפילו במעוברות ומיניקות. אולם הלכה ברורה היא שמעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בתשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות לצום, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.
ויש שרצו להתיר למעוברות לשתות לשיעורים בטענה שהנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. ורק לעתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, הן בזכות שפע המזון המגוון והן בזכות ההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום לשנות את ההלכה שמעוברות ומיניקות חייבות לצום, וכך נהגו בישראל מדורי דורות. ואילו היה בדבר סכנה, היו יודעים על כך ולא היו קובעים שמעוברות ומיניקות חייבות בצום (ציץ אליעזר יז, כ, ד; נשמת אברהם תריז, א).
הלכה זו מסורה לרופאים יראי שמיים
ורק במקרים מיוחדים של סכנת נפשות אסור לצום, והרופא הוא שצריך לקבוע על פי המידע הרפואי שברשותו אם יש בצום סכנת נפשות. אולם הבעיה, שישנם רופאים רבים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה - מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים. וכפי שלמדנו, יש מהם שסבורים בטעות שאם יגידו לחולה לשתות ולאכול לשיעורים, כבר אין בכך איסור. אבל באמת כל זמן שאין סכנת נפשות בצום, אסור מהתורה לשתות אפילו לשיעורים.
לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בהכרח בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מרבית הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם.
עצה לרופא ירא שמיים
מה יעשה רופא ירא שמיים שנשאל על ידי חולה או מעוברת או מניקה, האם עליהם לצום ביום הכיפורים, והוא מתלבט בשאלה עד כמה עליו לחשוש לסכנות רחוקות מאוד? ישקול בעצמו מה היה עושה אילו ביום הכיפורים היה נודע לו עליהם שהם צמים: אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות להם לשתות ולאכול כדי להציל את חיי החולה או העובר או היונק, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות להם לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות שחובה לצום.
עצה זו מועילה לרוב רובם של הרופאים, שמצד אחד אינם עצלנים, ומאידך אינם אוהבים להתרוצץ בין חוליהם.
חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים
חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים והורה לו לשתות ולאכול, כפי שבדרך כלל רופאים כאלה מורים, צריך להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים. ואם חטא ולא שאל ואין עוד ביכולתו לשאול רופא ירא שמיים, ישתה ויאכל ביום הכיפורים, מפני שאף שיש לנו ספק אם הרופא השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות ולאכול.
וכדי למנוע טעות זו הקדמתי לכתוב הלכות אלו עתה, כדי שעוד יהיה זמן בידי החולים לשאול רופאים יראי שמיים.
לתגובות: [email protected]
שאלות ותשובות עם הרב אליעזר מלמד באתר: www.yeshiva.org.il