הרב שבתי סבתו
הרב שבתי סבתוצילום עצמי

דמות סב שנראה כאילו לקוחה מסיפורי הצדיקים, ילדות של עוני חומרי ותחושות קיפוח מרות לצד עושר רוחני והורים נערצים, חוויות מלחמה קשות והתאהבות בתלמוד. כל אלה חברו יחדיו ורקמו בלבו של בחור ירושלמי צעיר את ההחלטה הנחושה לחיות עד מיצוי כל רגע בחייו, אותם הוא רואה כ"סך כל רגעי שליחותי בעולם".

במדבר של דוד המלך

בין הרי מדבר יהודה, במרחק ראייה מים המלח ממזרח והר הבית ממערב, פיתח וטיפח הרב שבתי סבתו את הישיבה התיכונית 'נתיבות יוסף' ועם השנים גם את הישיבה הגבוהה 'מאור טוביה', בקריה רחבת ממדים שהקים ביישוב מצפה יריחו ב‑25 השנים האחרונות. במשך עשרות שנים סירב לחשוף לציבור את עולמו האישי ואת מפעל חייו החינוכי והתורני. "הקפדתי כל השנים לשמור מרחק בריא מפורומים שונים. טוב היה לי כאן, במקום השליו שלי, היכן שדוד המלך ערג לירושלים, לחזות בקודש בהיותו במדבר יהודה".

הרב סבתו, תושב בית אל, עדיין נרתע עקרונית מעצם החשיפה, מקפיד שלא להרחיב בדיבור על נושאים אישיים, משפחתו, למשל. "אני אחיו של הסופר הרב חיים", הוא מוכן לומר, "ויש לי עוד ארבעה אחים תלמידי חכמים ואחות. אבל מה שמביא אותנו למפגש הזה, בניגוד לדרכי כל השנים, זה הספר שהוצאתי לאחר 22 שנות כתיבה, על פרשיות השבוע. לא אומר שאני מרגיש שזה השיא, אבל זה בהחלט אחד השיאים – נקודת ההבשלה ליציאה שלי החוצה, אל הציבור כולו, להפסיק להצטנע בדל"ת אמותיי".

כמי שאצר בקרבו סוד במשך שנים ארוכות, הרב סבתו פורש בלהט את הרעיונות שמניעים אותו בחייו, ושהניעו אותו לכתוב את ספרו 'ותשאני רוח': "הגעתי לגיל שבו חשוב לי שהרעיונות שמלווים אותי כל חיי יהיו נחלת הכלל ויתרמו זווית ונקודת מבט חדשה על התורה.מבט מלא באהבת השם, ובעיקר חזון של פעילות תורנית ורוחנית מלאת שמחה".

הלהט הוא חלק מאישיותו של הרב סבתו: הוא רץ בקרית הישיבה, מדלג במעלה המדרגות שתיים-שתיים, מסביר, מנמק, מראה את הנוף. שיחותיו עוברות ביעף מיזמות ואדריכלות לעיצוב ארונות קודש, מחשבות עמוקות על החיים והתבוננות בפלאי הטבע והבריאה. אולי זו משמעותה של השמחה, מושג שהרב חוזר עליו בשיחתנו פעמים מספר, והיא בוודאי חלק בלתי נפרד מדמותו ופועלו.

מי שקרא את ספריו של אחיו, הרב חיים סבתו, מכיר את הדמויות החמימות, אותם יהודים תמימים ומלאי יראת שמיים שבתוכם צמחה משפחת סבתו. גם הרב שבתי מתרפק על דמויות אלו: "נולדתי במצרים בשנת 49', ועלינו לארץ בשנת 56', לאחר מבצע סיני. הגענו לארץ חסרי כול, לאחר מסע תלאות באוניית מעפילים, אך מלאים שמחה שהגענו לארצנו". האב היה מנהל חשבונות וגבאי מסור בבית הכנסת, והאם עקרת בית. "את החוכמה ירשנו מאמא, את המידות מאבא ז"ל", אומר הרב סבתו, "והשאר מאת ה'. אמי הייתה נותנת לנו שיעורים פרטיים בחשבון, ואבי דוד סבתו ז"ל, שנפטר לפני כשנה ושלושה חודשים, היה דמות של תורה, יראת ה', מידות, יושר ואמת. הוא הנחיל לנו את האהבה לארץ ישראל – אהבה שאינה תלויה בדבר".

שבתי סבתו הצעיר למד בישיבת 'נתיב מאיר', ולאחר שנה בישיבת 'מרכז הרב' התגייס לצה"ל. "שלוש שנים שירתי כחובש קרבי בתעלת סואץ. הימים היו ימי מלחמת ההתשה ובכל יום נהרג לנו חייל. כחובש הייתי צריך לטפל בפצועים, והחוויות היו מאוד קשות. התחלתי לשאול את עצמי מה מטרת החיים והאדם, והגעתי למסקנה שהחיים הם מתנה אבל עם שליחות, והשליחות של כל אדם היא סך רגעי החיים שהוקצבו לו".

ומה השליחות של אותם בני 18 שנהרגו בסואץ?

"שאלה קשה מאוד", אומר הרב סבתו בעצב, אבל אינו מהסס להשיב: "השליחות שלהם הייתה בהגנה על עם ישראל. למדתי ממה שכתוב על שמשון: 'ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו'. משמעות הפסוק היא שרגע המוות שלו היה שווה לכל השנים שחי עד אז. כלומר, יש אפשרות לבצע שליחות של 20 שנה ברגע אחד. לכן האדם לא נמדד בכמה רגעים חי, אלא במה הוא מילא משליחותו בעולם. על כן, כשחזרתי למרכז הרב החלטתי ללמוד את כל הש"ס בשנה אחת. אם לומדי הדף היומי מסיימים את הש"ס בשבע שנים, אמרתי לעצמי שחבל על שבע שנות שליחות... בוא נלמד שבעה דפים ביום ונסיים את כל הש"ס בשנה".

זה היה צעד שממש נגד את הדרך המקובלת במרכז הרב, לא?

"היות שהייתי אחרי צבא, יכולתי 'לתפוס פינה' וללמוד את כל הש"ס. אפילו הנחתי תפילין כל היום, דבר שהיה אז מאוד יוצא דופן. אבל עשיתי את זה עם כל הלב והנשמה וניכרים דברי אמת. לא עשיתי את זה כדי למשוך תשומת לב, אלא כי באמת רציתי להיות דבוק בה' ובתורתו, והשנה הזו עיצבה את כל חיי. נחשפתי פתאום לים הגדול שנקרא ים התלמוד, ונפגשתי במוחש עם כל נושאי התורה מזמן משה רבנו ועד רב אשי. הרגשתי הזדהות עם כל אחד מהם כאילו הייתי במחיצתו. כאילו נפגשתי פנים אל פנים עם אלפי שנות היצירה האלוקית המופלאה הזו שנקראת התלמוד הבבלי, ויש לי עוד שאיפה להגיע יום אחד גם לתלמוד הירושלמי".

"הרב פסק!"

אושר לובש את פני הרב סבתו בדברו על התלמוד. אהבה זו הולידה את המיזם הגדול הראשון שלו: "התלמוד המוקלט" על גבי קלטות (כיום כבר בקובצי (MP3, המכיל את שיעוריו של הרב סבתו על הש"ס כולו. "כשהגעתי לישיבת בית אל, הרב זלמן מלמד קרא אותי לדגל וביקש שאלמד את שיעור א' בישיבה", הוא משחזר את לידת הפרויקט, "התניתי את הסכמתי בכך שילמדו אצלי את כל הש"ס בבקיאות, והרב מלמד הסכים. לקחתי חבורה של 14 בחורים והתחלנו ללמוד את כל הש"ס ולהקליט את השיעורים. זו הייתה תופעה יוצאת דופן ביותר שעוררה הרבה ויכוחים".

בעקבות הביקורת שהוטחה נגד לימוד הבקיאות הלא מקובל, נערך כינוס רבנים ייחודי בבית הרב צבי יהודה זצ"ל. "מלבדי היו שם הרב משה צבי נריה זצ"ל, הרב שפירא זצ"ל, הרב דרוקמן והרב זלמן מלמד ייבדלו לחיים ארוכים ועוד. הרצי"ה ישב בראש השולחן ועלתה השאלה האם מותר ללמד בישיבה גבוהה רק גמרא בקיאות, היינו גמרא ורש"י בלי תוספות וראשונים, בלי עיון. לאחר שכל הנוכחים שללו את הרעיון, המתינו הכול למוצא פיו של הרצי"ה, שפתח בשאלת תם: 'האם אי אפשר לאכול ארוחה בלי תוספות?' ושתק. אז הרב מלמד דפק על השולחן ואמר 'הרב פסק!' וכך ניתן האות. עם הקבוצה הזו סיימנו את הש"ס, ופירוש הש"ס שהוקלט על גבי אלף קלטות הופץ מאז ועד היום במיליוני עותקים בארץ ובעולם".

שיטת הבקיאות של הרב סבתו זכתה להסכמות הרב מרדכי אליהו והרב עובדיה יוסף זצ"ל, רבותיו של הרב סבתו בהלכה. בין לבין הוסמך הרב סבתו לרבנות על ידי הרב צבי יהודה קוק, הרב גורן והרב אליהו. את תורת הקבלה למד אצל הרב מרדכי עטייה זצ"ל והרב לוי נחמני זצ"ל. אולם הש"ס והוראתו התגבשו כמפעל חייו המובהק. בשלב הבא עלה רעיון הקמת הישיבה התיכונית: "כעבור עשר שנים התכנסו אצלי תלמידיי הראשונים, ואמרתי להם: השקעתי בכם את כל כוחי וכל מה שיש בי, כעת כל אחד ילך לדרכו. אבל התלמידים אמרו לי פה אחד: כחסד שעשית עמנו אנחנו רוצים לעשות עם הדור הבא. אנחנו רוצים לאסוף בחורים צעירים בני 13 וללמד אותם כמו שלימדת אתה אותנו. כך קמה הישיבה התיכונית".

"לפני 25 שנים זה היה הרבה יותר קל מאשר היום", אומר הרב סבתו, "רק חיכו שמשהו יבוא, וגם התקציבים הממשלתיים היו אחרים לגמרי. היום יש יותר מוכנות לתורה, אבל אז היה אפשר להקים תשתיות. הקב"ה ליווה אותי, וכל מה שיש פה היום זו סייעתא דשמיא אחת עצומה, וכמובן התמסרותה העצומה של רעייתי, הרבנית רונית, שאפשרה לי לתת לתלמידיי את כל מה שנתתי".

איך מתגבשת החלטה בקרבו של ר"מ צעיר, שלכאורה אין לו קשרים וממון, ליזום ולהקים לעצמו ממלכה קטנה משלו?

"לא הייתה לי כל החלטה כזו. הכול כוון משמיים - זרם עם המציאות בליווי אלוקי של סייעתא דשמיא. חלק מהדברים אפשר לומר שפשוט נכפו עליי שלא ברצוני. היו כמה צמתים שבהם כמעט ויתרתי ופרשתי, אבל שליחיו של מקום הפכו את הגלגל, ולאחר מכן פשוט נעלמו, מותירים אותי להתמודד עם הביטחון בה' שהכול יסתדר".

הרב סבתו קם למזוג את הקפה לאורחו הצעיר, במעין צניעות טבעית שכביכול מנוגדת להדרת הכבוד שאופפת את לבושו המוקפד והמגוהץ, משרדו המסודר למופת, המפה הצחורה והכלים המבהיקים העומדים כממתינים לבואם של חברי מועדון כבודים. המכובדות הזו, אשר מתלווה לדיבור נעים וחם, היא חלק מגישתו החינוכית הייחודית של הרב סבתו, שישיבתו התיכונית היא ככל הנראה מהבודדות במגזר שבה אסור לתלמידים להתפלל וללמוד בלי גרביים או בחולצת טריקו. "בל ייראה ובל יימצא", מגדיר זאת בחדות הרב סבתו. "רק חולצה מכופתרת וגרביים".

מדוע?

"אני אומר תמיד לתלמידיי: אם התפללתם ותפילתכם לא נענתה, אין זה בגלל שלא כיוונתם, אלא בגלל שלא כיבדתם כראוי את מי שהתפללתם אליו. השמחה והאהבה הם לב התורה ועבודת ה', ועל זה עוררה החסידות בשעתה, אבל היום שוכחים לעתים שאהבה ושמחה צריכות לבוא מתוך יראה וכבוד. בעיניי זו נקודה חשובה שצריך לעורר עליה. הכבוד לקב"ה, הכבוד לתורה. זה מראה שהם באמת נחשבים בעינינו".

הרעיון היסודי שעליו מושתתת הישיבה הוא כאמור לימוד הבקיאות: לימוד המשניות בכיתות הנמוכות, ולאחר מכן לימוד מקיף של הש"ס תלמוד, לצד תעודת בגרות ריאלית. יחסו של הרב סבתו לחוכמת החול הוא עמוק ולא פונקציונלי. גם עולם הרגש, השירה והפיוט זוכה אצלו למקום נכבד, אך כאמור – התלמוד הוא הלב. בעיית היחס ללימוד הגמרא ידועה לכל בוגר ישיבה תיכונית או הורה לתלמיד שכזה. אולם לשיטתו של הרב סבתו, הפתרון הוא דווקא בלימוד מוגבר – וכל המרבה הרי זה משובח.

חצי אשכנזים, חצי ספרדים

מה מייחד את התלמוד כל כך בעיניך?

"היצירה התורנית שנקראת התלמוד - בניגוד לכל אלו שבאו אחריה - היא תוצאה של אלפים ורבבות שלמדו יחד בבית המדרש. הרב עובדיה זצ"ל ישב וכתב ספר בעצמו, לא תוך כדי מו"מ עם אלפי אנשים ששאלו אותו שאלות ותשובות. בתלמוד, לעומת זאת, השאלות נידונו בבית המדרש בהובלת חכמי ישראל - אבל בצוותא של כל עם ישראל; כל שאלה נרשמה ונכנסה לפרוטוקול, והיצירה הזו אין כמותה. אבל כדי לחוות את הדבר הזה כמו שצריך חייבים ללמוד בבקיאות, שכן רק כך אפשר לחוות את כל הש"ס על כל נפלאותיו. הרי כל אדם מעוצב אחרת, בנוי אחרת, ולא כל נקודה בתלמוד מדברת לכל אדם. לכן, אם לומדים רק כדי להורות הלכה – אזי התלמוד באמת מתאים לאחד מאלף. אבל התלמוד לא נועד רק ללמוד הלכה או להכשרת דיינים. דיינות היא היבט אחד בלבד של התלמוד. מטרת התלמוד היא לחבר אותנו נשמתית עם עומק מצוות השם. מי שלומד רק 'השור שנגח את הפרה' בעיון, לעולם לא יחווה את המכלול. את זה אפשר רק עם הבקיאות".

הבקיאות גם חושפת את התלמיד בגיל צעיר לתכנים לא קלים ולא פשוטים, דבר שאפשר לשלוט בו אם לומדים רק סוגיות מסוימות.

"אני חושף את התלמידים ל'מה', על ידי לימוד ראשוני עם רש"י. את ה'למה' והעומק אני משאיר לישיבה הגבוהה. יכול להיות שישנן סוגיות ואמירות שלא קלות להבנה ולעיכול, אבל בסך הכל, התלמוד בכללותו מותיר בילדים קשר עצום לתורה. אני אומר שהתורה היא שפת הנשמה שלנו. כלומר, נשמתנו שואפת לצדק, לאמת, להכרת הטוב, ומחפשת את הכלים איך להביע אותם. מי שלומד את התורה, מגלה שהיא סובבת כולה סביב שני צירים – הטוב והצדק. הטוב זה התכלית, וצדק זה המנגנון - ההלכה. את זה סופגים היטב כשלומדים את הש"ס בבקיאות. העובדות מדברות בעד עצמן: כשהגיע החופש הגדול, מאה תלמידים נשארו ללמוד עוד חודש בישיבה בהתנדבות. זה מראה כמה הם קשורים ללימוד התורה בישיבה".

רעיון שיטת הבקיאות שיסד הרב סבתו בישיבתו בנוי על מחשבה נוספת, מקורית ומפתיעה: "יסוד שחשוב לי מאוד הוא שהישיבה תהיה מחציתה אשכנזים ומחציתה ספרדים, גם בהרכב התלמידים וגם בסדר התפילות בישיבה", אומר הרב סבתו, "אני משתדל ככל הניתן שתהיה אצלי אחדות בין חלקי עם ישראל; לא אחדות על הנייר, אלא אמיתית בשטח".

מקומם של בני עדות המזרח בישיבות התיכוניות והגבוהות, כתלמידים וראשי ישיבות כאחד, הוא בעייתי. כל מי שהילך מעט בעולם הישיבות יודע עד כמה האשכנזיות דומיננטית בו, אפילו שלא במתכוון. הרב סבתו, ראש ישיבה ממוצא ספרדי, מצביע ללא מורא על עוול האפליה העדתית הקיים לדעתו, אף שהמסר שלו הוא אופטימי ובונה: "בילדותי סבלתי רבות מאפליה, וכל מה שסבלתי בילדותי אני משתדל לתקן בבחרותי ובגרותי. לקחתי את המבנה הקטן של 49 מ"ר בו גדלנו אנחנו, שישה ילדים וזוג הורים, והפכתי את הדירה הקטנה הזו למבנה מרשים של תורה וחכמה המרחיב את הדעת", הוא אומר מטאפורית, "מתוך האפליה שסבלתי ממנה כספרדי רציתי ליצור עתיד של אחדות אמיתית, בו כל צד בעם ישראל מכיר לפרטי פרטים את המנגינות והתרבות של הצד הנוסף לו. כך אנחנו יוצרים מיזוג שהוא הכרה לעומק, וכבוד ואהבה של המנגינות הספרדיות והאשכנזיות גם יחד.

"אותה תפיסה הנחתה אותי גם לייסד את ישיבתי על שיטת הבקיאות. הגישה המסורתית בישיבות היתה בנויה על העיון, ולכן רק התלמידים החכמים ביותר הצליחו בהן. הגישה הזו הדירה את התלמידים המוכשרים פחות מלימוד התורה. בעיניי זו אפליה נוראה ולכן ייסדתי את שיטת הבקיאות, כדי שהתורה תהיה נחלת הכלל ולא רק נחלת המבריקים".

הפיזיקה של הנבואה

גישתו היצירתית, כמעט רנסאנסית, של הרב סבתו באה לידי ביטוי בחידושי דרך שונים שיצר כדי להיטיב את הוראת התורה לתלמידיו. את שיעוריו במחשבת ישראל כתב כשירים מחורזים, אותם הלחין ושר יחד עם חתנו. "אפשר לחזור על שיעור שלם ע"י האזנה לשיר", אומר הרב סבתו על הפרויקט הנקרא "שירי אהודנו".

מיזמים נוספים של הרב סבתו ותלמידיו הם הוצאת "התלמוד החזותי", סוגיות שונות בתלמוד מוסברות על ידי תרשימי זרימה ממוחשבים; "התלמוד המדורג" – תוכנה אינטראקטיבית המאפשרת לר"מ להציג על מסך את הסוגיה ולפרקה לגורמיה - להראות לתלמיד איך הרעיון מתפתח והיכן בדיוק במהלך הלימוד נוצר הקצר בין הבנת התלמיד לרצף הסוגיה. כך התלמיד יכול לתקן זאת מיידית ונקודתית – פשוט לחזור לאותה נקודה ולראות שוב את המהלך של הגמרא. "זו שיטה שמחיה את הלימוד במקומות שהוא היה מת", נרגש הרב סבתו, "זה קורה בפועל, לא חלום ולא נבואה".

ואם יקשה עליך התלמיד, מה לחייו כיום ולסוגיית השור שנגח את הפרה?

"אין ספק שהחיים שלנו שונים לבלי הכר מהחיים בזמן התלמוד, אך עקרונות הצדק והכרת הטוב, שהם יסוד התורה ומצוותיה ואליהם מכוונות סוגיות התלמוד – מאירים מתוך סוגיית השור שנגח את הפרה. מסוגיות אלה נחשף התלמיד לעקרונות הצדק, המשפט, להשקפה נכונה על החיים; מושגי הנאמנות שמוטבעים בתלמוד חסרים לנו היום ואנו מצווים להשלים אותם - הנאמנות למשפחה, לקהילה, לשליחות, לחבר, לדרך. לא לומר דבר ולמחרת לחזור בו. להיות עקביים".

אחד המבנים המעניינים שנבנים כעת בקרית הישיבה, הוא בניין התורה והמדע, שאמור לשכן בהרחבה את החדר התורה והמדע הנוכחי. החדר הוא ודאי אחד ההגיגים המקוריים ביותר של הרב סבתו. ספק אם ישנן ישיבות נוספות בימינו בהן ראש הישיבה מהלך בין מכונות-ניסויים, המדגימות כללים שונים בפיזיקה: האור, התנועה, הקול ועוד. הרב סבתו עובר ממכשיר למכשיר ומסביר את הניסוי המדעי שהוא עורך. לא, אין הכוונה להציג תפיסה פשוטה של "תורה עם דרך ארץ"; הרעיון מאחורי הדברים יותר רוחני ועמוק: "על פי השקפתי, התורה משקפת את החיים והעולם, ומדריכה אותנו בכל תחום. הרי חוקי הטבע הם רצון השם, וכאשר משה רבנו ביקש לראות את ה', ענה לו השם: 'אני אעביר כל טובי על פניך', ומסביר הרמב"ם ב'מורה נבוכים' שהיינו מעשה בראשית, שעליהם נאמר 'כי טוב'. כלומר, ה' אומר למשה: רצונך לראות אותי? תתבונן במה שיצרתי, בסודות הבריאה! התורה מדריכה אותנו כיצד לנהוג בתוך הטבע. וכשמתבוננים לעומק חוקי הטבע, רואים הרבה מאוד מערכי התורה מוטבעים בחוקי הטבע. כך עלה בדעתי להראות לתלמידיי את החוקים הפנימיים של הטבע, ומהם ללמוד ערכי מוסר ודעת אלוקים".

הרב סבתו מדגים על הכלים בחדר מספר ניסויים; 'האוויר והשמחה' הוא אחד מהם. "הניסוי הזה מאפשר להמחיש את הכלל הרוחני לפיו אין נבואה ללא שמחה. השימוש בפעמון הוואקום מגלה כיצד גלי קול אינם עוברים בחלל. כאשר אין אוויר בפעמון, הקול לא בוקע. כך גם האדם, השמחה בקרבו היא האוויר להעברת קולות הנבואה האלוקיים. מי שעצוב לא יכול להרגיש את הקב"ה, מפני שהוא לא מאפשר לקול האלוקי להישמע באוזניו".

ניסוי אחר הוא ניסוי המטוטלת, המבטא את חוק התהודה: "הניסוי הזה מראה כיצד גופים הנעים בתדירות מסוימת, מניעים את כל מי שניחן באותה תדירות. האנרגיה שלהם 'מדלגת' על הגופים האחרים ועוברת אל אלה שנעים בתדירות שלהם. כך אנו לומדים שרק מי שמכוון לה', זוכה להתחבר אליו. כדי לשמוע את קול ה' אלינו, עלינו להתאים את תדירות חיינו לתדירות פועל השם הגנוז בי"ג מידות של רחמים. כלומר, מי שהאמת היא נר לרגלו, והרחמים והחסד הם אורחות חייו, יזכה גם לשמוע את קול השם, בבחינת 'קול דודי דופק'".

וכיצד אתה מרגיש את קול השם בחייך שלך?

"ראשית, כל ההמולה מבליעה את קול ה'. רק כאשר מושתקים הרעשים החיצוניים בשעות המוקדמות של הבוקר, אז חשים בהתרגשות שמתלווה לרעיון אמת. וההתרגשות הזו היא 'קול דודי דופק'. לפעמים גם כשמגיע חידוש נעלם העיניים זולגות דמעות והגרון נחנק. כעין רעידות מיתר הכינור".

תשובה אחרי 15 שנה

השיחה הגיעה אל הנקודה הפנימית, העמוקה, שהיא מקור כתיבתו של ספרו החדש של הרב סבתו על פרשיות השבוע. קשה להגדיר במדויק את שיטתו של הרב סבתו בספר זה – על פניו נראית דרכו המקיפה, ההופכת את הפסוקים והקשיים העולים מתוכם מכל עבר, כשיטה המחפשת אחר עומק הפשט ללא מורא. אולם ניתן להרגיש את הקו המנחה של פנימיות התורה, כשחכמת הקבלה היא המפתח להבנת פשטי המקראות, שסופה מסקנות מוסריות וחיות השוות לכל נפש.

לא לחינם בחר הרב סבתו לספרו את השם 'ותשאני רוח', והרב רואה בפירושיו אלו את פרי רוחו היקר ביותר. לאחר 'ותישאני רוח' על חמשה חומשי תורה והמועדים, מתכנן הרב סבתו להוציא לאור פירוש על תהילים בשם "שפתי רננות", ולאורך זמן גם פירוש על כתבי האר"י ז"ל.

"רוב המאמרים בספר נכתבו בין 4-6 בבוקר", הוא מספר על תהליך היצירה, "שעות בהן הכל דומם ואני יושב בבית הכנסת או בחדרי ומקשיב לפסוקים. אני לא מנסה לכפות את עצמי על הפסוקים עם מידע מוקדם שיש לי, אלא מבטל את דעתי בפניהם. רק כך יכולים להתחדש לי רעיונות חדשים, אחרת אני נותר שבוי ברעיונות ישנים שלי. כדי ליצור את הפירוש הזה לתורה, שאלתי את השאלות הכי קשות שבעולם, לא הסתפקתי בתשובות של מה בכך, אפילו שאלות שהמתינו 20 שנה לתשובה. בחסדי ה' הגעתי לתשובה לאחת השאלות העמוקות ביותר על שבת ישראל במצרים. להיכן נעלמו 400 השנים שנגזרו על ישראל לגור במצרים? הן הכתוב מעיד בפירוש שישראל ישבו במצרים 430 שנה. הפסוק הזה לא נתן לי מנוח מעל 15 שנה, עד שלבסוף מצאתי תשובה".

והיא?

"כל זאת ועוד, אפשר לקרוא בספר...".